יש אנשים שסוברים כי אם לא היה כסף, אנשים היו ממצים את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. הם היו הופכים לאמנים ולבעלי מלאכה. הם היו הופכים לבעלי מקצוע טובים יותר. הם היו הופכים את העולם למקום טוב יותר. וזו כנראה מחשבה נחמדה לכל היותר שלא קשורה למציאות.
הקטע המצחיק הוא שככל הנראה, גם אם היה לרוב האנשים מיליארד דולר (סכום שמוציא אדם ממשחק הכסף) והיו בהתחלה מבזבזים כאילו אין מחר ומגשימים חלומות, אחרי שנה או שנתיים הם היו מגלים כי רק החליפו הרגל בהרגל. רק כי גם לבזבז כסף הופך לשגרה.
קנה מאה מכוניות, 10 וילות מטורפות ונסע מסביב לעולם ב-700 ימים. ועכשיו מה?
מה שמעכב אנשים באמת בחיים זה לא כסף או זמן. כסף לא יגרום לאדם להרגיש יותר מאושר. אולי יוכל לקנות איכות חיים יותר טובה. תרופות במקרה הצורך. אולי אנשים יימשכו אליו כי יש לו כסף. אולי גם בת זוג מושכת. וכל אלה לא בהכרח יגרמו לו להיות מאושר. אדם מאושר לא צריך את כל אלה כדי להרגיש מאושר. אדם מאושר ממשיך להיות מאושר גם כשלוקחים משהו ששייך לו.
מה שמעכב אנשים באמת בחיים הוא חוסר הידיעה לאן הם הולכים. זאת היא תחושת החוסר הגדולה שאי אפשר למלא. זו ששום כסף, אוכל, נשים, פרסום או סטטוס לא יכולות להשביע. כשאדם לא יודע לאן הוא הולך וכל האפשרויות פתוחות בפניו, המגוון הופך להיות יותר מדי. ואחרי שטעם ממנו קצת, פתאום גילה שזה לא מה שמעניין אותו.
הרבה אנשים מגלים רק לאחר שיצאו לפנסיה היא שכשאין לנו מטרות בחיים, אנחנו רצים במעגלים כמו גור חתולים שמנסה לתפוס את הזנב שלו. רק כאשר אדם מציב לעצמו מטרות, יש לו מהות. יש לו לקראת מה לשאוף. יש לו משהו שמניע אותו. יש לו סיבה טובה לקום בבוקר. בגלל זה אנשים אוהבים מסגרות כל כך, הן הרי מגדירות לנו את התוצאה הבאה.
אין שום דבר חוץ מאיתנו שמונע מאיתנו לקום ולצאת להיות גדולים יותר. אנחנו אלה שמקריבים את עצמנו כי אנחנו מפחדים להתחייב לתוצאה. והשאלה היא תמיד מה עשית היום כדי להצליח יותר מחר?