זה לא משנה אם יצרנו כימיה מעולה. זה לא משנה אם אמרנו את הדברים הנכונים. זה גם לא משנה עד כמה הסיפורים שסיפרנו במהלך הפגישה היו מרתקים. אם התחושה האחרונה שנשארה מהמפגש אתנו הייתה לא נעימה, זה מה שהם יזכרו.
זו התובנה החשובה ביותר בנוגע לאינטראקציה אנושית שרוב האנשים מפספס. זה גם הדבר שמסביר איך כל כך הרבה פגישות נעימות עם אנשים לא יצרו רצון לפגישה שניה. התחושה האחרונה היא הדבר שבסופו של דבר נצרב במוחו של האדם שמולנו.
כשזה נאמר בצורה כזו, זה נשמע קצת מובן מאליו. כאילו זה אמור היה להיות ברור. ועדיין, כשזה מגיע לעבודה… אנשים שוכחים את זה שוב. כי קל לשכוח את זה בתוך הרגע. כשמתרכזים בשיחה עצמה. כשנסחפים לתוך הכימיה.
רק שכימיה היא הדבר שמחזק את השיחה. זה שמחייה אותה ודוחף אותה קדימה. זה שמחבר בין האנשים. ולקראת הסוף… נהיה קצת לא נעים כי צריך ללכת. ואז הפרידה יכולה להפוך לטיפה מעיקה. או לכזאת שמתבצעת בשלבים. שבכל אחד מהם אומרים "ביי" שוב.
לפעמים, עדיף לחתוך את השיחה כל עוד עדיין כיף. להשאיר כיף קצת לפעם הבאה. כדי שירצו שתהיה פעם הבאה. כדי שהתחושה האחרונה שנצרבת בזיכרון תהיה כזו שירצו לחזור עליה. וזה בדיוק הדבר שגורם לנו להתגעגע לאדם. התחושה שהוא משאיר אחריו.