יש מעט מאוד דברים שיכולים לעצבן כמו מסמך שנסגר ולא נשמר. או כמו דבר שהשקענו בו המון. ולמרות שעל הדף היה אמור להצליח, הוא לא. זה מרתיח. כי אנחנו את הצד שלנו דווקא עשינו בסדר. כי זה לא באשמתנו. משהו קרה. ונכון שיכולנו בדיעבד לעשות המון דברים כדי שזה לא יקרה. אבל לא עשינו.
השלב הראשון הוא להתעצבן. להתמרמר. להאשים את כל העולם ואשתו. וזה מובן. אנחנו בני אדם. השקענו מעצמנו לתוך משהו. ואז הסתבר שההשקעה שלנו לא הפיקה את מה שציפינו. אז ברור שזה לא יעלה תחושות אושר, חום ואהבה. ועדיין, יש משהו במצבים כאלה שהוא דווקא בריא עבורנו.
האוטומט שלנו נשבר. עכשיו, צריך לעשות את הכל שוב מחדש. והעשייה המודעת בצל התוצאה שהתרסקה, היא לא קלה. עם זאת, היא מפכחת. היא גורמת לנו לחשוב מחדש על מה שרצינו לעשות. עכשיו, כשאנחנו עושים את זה שוב. לפעמים אפילו להטיל ספק בסיבה שבגללה עשינו חלק ממה שעשינו.
למרות שהעשייה המודעת איטית יותר, היא מחייבת אותנו לחשוב. המחשבה המודעת והספק יכולים לגרום לנו לעשות את הדבר החדש טוב יותר. מתוכנן יותר. מהוקצע יותר. כי אולי לא נגיע לאותו הדבר שהתכוונו במקור. ומצד שני, אולי נגיע למשהו חכם יותר. יעיל יותר. פשוט יותר.
פשוט יותר, ולא רק כי אין לנו עצבים לעשות את זה שוב פעם מורכב. אלא כי אם אנחנו לא זוכרים את זה מספיק טוב כדי לשחזר את זה, גם אחרים לא היו זוכרים את זה מספיק טוב. כי פשוט יותר עוזר לזה להיות מובן יותר. זכיר יותר. קל יותר להעברה לאחרים. וזו הרי המטרה שלנו, לא?