הוא כבר לא ירוק כפי שהיה, אמרו הפרחים אחד לשני. כבר לא עושה מספיק צל. אנחנו שצומחים דווקא תחתיו, הם המשיכו, כבר לא מקבלים את מה שמגיע לנו. והם צדקו. לא היה שם צל מלא. השמש השודפת והמבול הסוחף עברו בין ענפיו, פגעו בעליהם העדינים והפריעו את נמנומם המתמשך.
התחלפה העונה ונשרו כל עליו. אחרי קיץ קשה בו התמודד עם שמש קופחת ומייבשת רק כדי לייצר צל. שגם עליו התלוננו. לחלקם היה חם מדי ולחלקם לא חם מספיק. הוא ספג את קרני השמש ואת חצי הביקורת. למרות הקליפה, גם קרני השמש וגם החצים פגעו בו. והוא השתדל לצמוח. לא הייתה לו המותרות להיפגע ולקמול.
לא קל היה להיות עץ בין פרחים מנומנמים ומלאי ביקורת. להיות ההוא שחוסים בצלו. כי להעביר ביקורת מגובה הדשא זה קל. משם נדמה שרואים את כל הפגמים. את כל המציאות. ומאוד קל לפתח תיאוריות איך עץ יכול לגדל ענפים סבוכים יותר. או לגדל עלים מסוג אחר. או להפוך לסוג עץ אחר.
הם חסו בצלו. מנומנמים ומתלוננים. וככל שאמרו יותר שצריך להחליף עץ, כך הרגישו שלמים יותר עם עצמם. דמיינו שבכך הם נלחמים על עתידו של הפארק. וככל שהרגישו יותר שלמים עם עצמם, כך האמינו יותר שתלונותיהם משפרות את המצב. ובאין עץ אחר, הצל החלקי הוא היחיד שקיבלו.
אף אחד מהם לא ניסה לגדל שורשים עמוקים יותר או לצמוח יותר לגובה. כי כל אחד מהם ראה איך שאר פרחי היער מתייחסים אל העץ. ולא באמת רצו ליהנות מיחס דומה. גם ככה היה להם מאתגר להתמודד עם החיים ביער. והוא גם ככה כבר היה עץ. ולצערם, העץ היחיד בפארק שלהם. בגללם.