אני עומד להגיד משהו שרבים לא יסכימו אתו. חלקם אפילו יכעס. רק שעכשיו, רגע לפני יום כיפור, זה הזמן להגיד משהו כזה. ואפילו אם זה יכעיס אותך, אשמח אם התגובה שלך עליו תגיע רגע אחרי שנתת לזה לחלחל. כי אני מדבר מדם לבי ומתוך ניסיון פרקטי של 2 עשורים בתחום ההתפתחות האישית.
כל דור מסתכל על הדור הבא אחריו במבט כועס. כאילו ערכיו של החדש הורסים את הסדר הישן. כאילו שאין להם יכולת להעריך את מה שניתן להם. כאילו שהם בכיינים. ולא, זה לא עניין של מילניאלז מול מי שבא לפניהם. על כל דור חדש הסתכלו בהתנשאות הזו, מאז ומתמיד.
יש לזה סיבה: כל אחד רוצה להאמין שהוא מבין את חוקי המשחק. אחרי הכל, אנחנו לומדים את זה מגיל קטן. על בשרו. מי טוב. מי רע. מה מותר. ומה אסור. יודע שלכל דבר יש מחיר. יודע שגם כשקשה, יש פרס בקצה אז שווה להמשיך לשחק את המשחק. אפילו כשקשה מאוד.
רק שבכל פעם, כללי המשחק נטרפים מחדש. והמציאות מוכיחה לנו שיש דרכים חדשות לעשות דברים. לפעמים דרכים פחות מובנות. לפעמים דרכים יעילות יותר. לפעמים דרכים שעושות רושם מושחת או שלילי. רק שזה לא עוזר לאלה שכבר נמצאים עמוק בתוך המשחק. עבורם יש פה בעיה.
הם עושים הכל לפי הספר. עוברים קשיים. מקווים שעוד מעט הכל ישתפר כי אלו חוקי המשחק. ואז, הם רואים אחרים מצליחים. אחרים שלא משחקים על פי החוקים. וזה מכעיס. כי הלכו בדרך הישר. שיחקו את המשחק כמו שצריך. עשו רק מה שמותר. ואנשי האסור מנצחים. או ככה זה נראה.
בפועל זה מייאש. מתסכל. ממרמר. במיוחד כשמנסים לא להסתכל על חשבון הבנק. ובמקביל, שומעים סיפורי הצלחה. ההוא עשה אקזיט. ההיא כתבה ספר מצליח. ההם המציאו שיטה חדשה לבנות משהו. ועכשיו, הם עשירים. וההוא החדש מהעבודה שמתקדם במקומם. וההיא שמצאה חתן מצליח.
ככל שעובר הזמן, זה רק מחריף. ואנשי העבודה הרציניים והמשקיענים מגלים כי הם לא שיחקו את המשחק הנכון. זה בדיוק המקום, שבו מתוך הבלבול, הם מוצאים את עצמם בעולם ההתפתחות האישית. אחרי הכל, זה המקום להיות בו כדי לצמוח, להשתדרג ולהבין סוף סוף איך לנצח את המשחק.
עולם ההתפתחות האישית מלא בסיסמאות. לחגוג את מי שאנחנו. לעורר את הענק הפנימי שלנו. סוף סוף לממש את עצמנו. להדליק את מתג ההצלחה. רק שמאחורי כל חגיגות ה"עצמי החדש" מסתתרים לא מעט גורואים מאוד מעצימים שלא יודעים מה ההשלכות של מה שהם מלמדים. ולא אכפת להם.
אדם שמגיע לעולם ההתפתחות האישית מתוך חוסר, עשוי לאגור המון כעס. כעס על אלה שהצליחו. כעס על אלו שאמרו לו לא בדרך. על אלה שעדיין לא מפרגנים לו. והזעם הזה שמהווה כוח מניע עוצמתי, יכול להיות גם כוח משבש מאוד גדול. כי הוא עשוי להקפיץ אדם לקיצוניות השנייה.
עכשיו, זה הזמן שלהם. הזמן שלהם להצליח. לא לדפוק חשבון לאף אחד. להיות אלה שקובעים את החוקים. להתייחס בזלזול לחברים שלא עברו את אותו מסע. להחליט שהם טובים יותר. להטיף לכולם איך להתנהג. לא לקבל התנהגות אחרת. כי עכשיו, הם מוארים. הם קובעים. הם צודקים.
וברגע אחד, אלה שראו את עצמם כנדפקים הופכים לאלה שדופקים אחרים. אנשי ה"מגיע לי" לא שמים לב שהפכו לכל מה ששנאו. ואם ההתפתחות האישית שלהם לא מניבה תוצאות מדידות, זה רק מחריף. כי אז, הם תקועים עם ידע חיובי שהם מאוד מאמינים בו. אז מה הם עושים?
הופכים לגורואים. מוצאים את התירוץ למה שילמדו מהם, אם לא עברו את השינוי בעצמם. מרצים בפאתוס. כותבים סטטוסים חכמים. מצטלמים. מצלמים סטוריז. מקוששים לייקים. הכל כדי להראות איזו שהיא תוצאה. כי גם לעצמם הם חייבים דין וחשבון. ויש גבול עד כמה אדם יכול לשקר לעצמו.
זאת ספציפית לא בעיה. זו דרכו של עולם. רק שכשאדם מתמקד רק בפיתוח עצמו, הוא הופך לאנוכי. חושב על הכל דרך הפריזמה של "מגיע לי". וזה לא נראה לו פתאום מוזר. כי הוא גם ככה מוקף בתרבות של אנשים שמלאים בתחושת "מגיע לי". כי "עשו לי". כי "גרמו לי". ו"עכשיו תורי".
והקטע המצחיק? אף אדם מצליח באמת לא הגיע להצלחה גדולה לבד. רוב המצליחנים הם מנהיגים. אנשים שיודעים לבנות סביבם צוות אמין ואיכותי תחת חזון משותף. אנשים שמבינים כי ההצלחה שלהם טמונה בהשבחת אחרים. לא כדי למנף את האגו שלהם. אלא כדי שהכל יעבוד כמו שצריך.
זו בדיוק עצם העניין. אין טעם בהתפתחות אישית אם היא מפתחת את האגו בלבד. ההתפתחות אישית חייבת להיעשות מתוך הסתכלות רחבה יותר. מתוך רצון להשביח אחרים. לא כגורואים. אלא מתוך עשייה. רתימה למטרות שיש בהם צמיחה משותפת. לא מכפייה. אלא מרצון להגיע למטרות משותפות.
וזה בדיוק הזמן להתחיל את השינוי. כי אין זמן אחר. ואין דרך להחזיר אחורה את מה שכבר קרה. וכל מה שנדרש הוא החלטה שמגובה בעשייה. החלטה להתחיל לעשות יותר עבור אחרים. לבנות אותם. לבנות איתם. לרתום אותם לעתיד טוב יותר. כדי שכולנו נוכל להגיע לעתיד טוב יותר.
כדי לעשות את זה, עלינו לשחרר את הקיצוניות הפנימית. את כל ה"מגיע לי". ואת כל החשבונאות הפנימית. לא, זה לא משנה שהם התחילו. ולא, זה לא משנה מה עשו. השאלה היא מה נעשה עכשיו. כי את העבר לא נוכל לשנות. רק את העתיד. וגם אותו, נוכל לשנות רק מתוך פעולות בהווה. ביחד.
שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור