לסדר הכל בשורות. בקבוצות. ליישר לכל צד. ולדאוג ששום דבר לא יבלוט. אפילו אם זה מסיח אותנו מהשיחה. רק כדי שזה ייראה יפה. לא חורג מהצדדים. מסודר בסימטריה מושלמת. בצורה הנדסית שלמה ומלאה בהגיון פנימי.
הכל נקי. מסודר. גם אם זה אומר שצריך לצעוק על כל העולם כדי להגיע לשם. הכל ישר. הכל סגור. אין פינות פתוחות. ואז להסתכל על התמונה הרחבה יותר. לסדר גם אותה. להתאים אותה לקווים. להפוך את הצורה הקטנה לחלק מתמונה מושלמת גדולה יותר.
על הדף זה נשמע מושלם. הכל בסדר. הכל מסודר. הכל מיושר. רק שבמציאות, הסדר משרת רק את האוטומט. רק את הרצון לשקוע לחוסר חשיבה. רק את הרצון שלא להתאמץ. ללא אתגר. ללא צורך לחשוב. ולאפשר לנו לשקוע לתוך שגרה רגועה ומאפשרת.
רק שברגע שאנחנו שוקעים לתוך השגרה, אנחנו משתעממים. ואז הצורה המושלמת הופכת לרקע שקוף. אחד שלא רואים, כל עוד שהוא מסודר. הכל מרגיש כמו מים בפה. קצת מים כשצמאים זה מרווה. ויותר מדי, זה כבר סתמי. אפילו גורם לתחושת מחנק.
השגרה גורמת לנו לרצות להתמרד. להפר את הסדר. להרוס את היישור. לשבש את הסימטריה. לגרום לדברים לבלוט. להפוך ללא שגרתיים. לא צפויים. מאתגרים. מאמצים. מרגשים. כאלה שלא מאפשרים לנו לנוח.
עם הזמן, אנחנו מתרגלים לחוסר הסדר. מתחילים לסדר אותו בלוח הזמנים שלנו. דואגים לעשות אותו בצורה מסודרת. פעם ביום. בשבוע. בשנה. והוא מסתדר לתוך סימטריה מושלמת בחיים שלנו. מתאים לקווים. הופך לחלק מהתמונה המושלמת הגדולה יותר.
עד שיום אחד אנחנו קולטים שחוסר הסדר הוא פשוט עוד צורה של סדר. ושגם הוא הפך לשגרה. הוא כבר לא פרוע. הוא כבר לא משלהב. הוא כבר לא מאתגר. הוא פשוט חלק משגרת החיים שלנו. ואנחנו עושים אותו כי התרגלנו. לא כי הוא באמת משבש משהו.
ואז שוברים. ומתרגלים. ושוב שוברים. ומתרגלים. ושוברים. כי האיזון פה הוא העניין. לפעמים בא לנו יותר להתרגש ושיאתגרו אותנו. לפעמים בא לנו להירגע ולשקוע בשגרה. ולפעמים, בא לנו להיות באמצע. להתרגש ולנוח. לאזן את הכפית על קצה הכוס. ולהרעיד קצת את השולחן.