היא הסתכלה מבעד לחלון. ושום דבר לא נראה שונה. העצים היו אותם עצים. האנשים הלכו ברחוב השקט. השמש הציצה מבעד לעננים והבליחה בקרניים מחממות. חורף ישראלי מצוי. ורק ברדיו התעקשו שסוף העולם הגיע ויהיו בחירות.
בין קשקוש כתבים פוליטיים לכתבי כנסת, היא הצליחה להבין מילים פה ושם. והן לא היו מעניינות. אנשים שמנסים להצדיק את העובדה שהם מקבלים משכורת. אז הם יוצרים דרמה מיותרת. כאילו כל דבר הוא סוף העולם.
מה ההוא אמר. מה ההיא אמרה. מי יוצר ברית עם מי. מי תככן. מי מנותק. מי שקרן. בסופו של יום, היא ידעה, הם ישתפו פעולה. ההוא שקראו לו תככן עם ההוא שקרא לו תככן. ההיא שמנותקת עם זה שאמר את זה עליה.
וכל הדרמה הזו לא דיברה אליה היום. הם רבים כדי להוכיח שהדבר היחיד שמשתנה הוא מי שמקבל את השכר הכי גבוה. או מקדם את המקורבים אליו יותר טוב. והדרמה? היא אולי תבלין נחמד לחיים. אבל הוא לא התבלין האהוב ביותר עליה.
היום יבוא והיא תבחר. את כל הדרמה היא משאירה לכתבים ולפוליטיקאים.