כימיה. ראפור. שיחה זורמת והדדית. כזו שאינה נעצרת בקלות. שוטפת וקולחת. יוצרת גשרים בין בני אדם. מהווה את הצינור שדרכו השיחה העניינית ביותר יכולה לזרום. והיא. כן, היא. יכולה להיות גם מלכודת שעשויה להרוס לנו את מה שנרצה להשיג.
בהתחלה, יש פוטנציאל. דמיון מסוים שאפשר לרכב עליו. אלה יכולות להיות מחשבות משותפות על משהו שמתרחש סביבנו כרגע. כמו שירות גרוע בדואר שגורם לנו לפתח שיחה עם אדם זר. ואפילו שאין המון כימיה בשיחה, היא תזרום.
הדמיון יכול להיות גם בדעות פוליטיות משותפות. בטעם במוזיקה. ברקע משותף. כמו שירות צבאי באותה יחידה. או מגורים בעיר מסוימת. או העדפה לסגנון לבוש מסוים. או שילוב בין הרבה דברים. עם זאת, ככל שיש יותר דמיון יש גם יותר פוטנציאל לכימיה.
בהרבה מקומות מלמדים שחיקוי הוא עצם העניין. התאמת הדעות שלנו לצרכי פיתוח שיחה. התאמת שפת הגוף שלנו. התאמת סימנים לא מודעים שמשודרים כל הזמן. אפילו התאמה של מילים. ולמרות שלפעמים אלה מרגישים סינטטיים, הם מזריקים כימיה לשיחה.
משם והלאה, לא צריך להזריק יותר. כמו שברגע שהרכב מונע, לא צריך להמשיך לסובב את המפתח ולהניע אותו שוב ושוב. אלא אם הוא נכבה. וגם אז. רק עד שזה עובד. ומתחילים לזרום עם השיחה בצורה טבעית. כי ככה זה אמור לעבוד. לזרום לתוכה.
רק שלפעמים, אנחנו נסחפים בכימיה. מהר מאוד. מהר מדי. ומוצאים את עצמנו מוותרים על הדבר שבאמת חשוב. הסיבה שבגללה נכנסנו לשיחה. ולא. לא תמיד יש לנו אחת. זה בסדר גמור לנהל סתם שיחות עם אנשים. מצד שני, לפעמים יש סיבה לשיחה.
כשיותר מדי כימיה נוצרת, לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו במלכודת כימיה. כזו שבה העתקת האדם השני לא הגיעה לגבול שאמור להיות לה. כזו שבה אנחנו מוותרים על הדבר שבגללו נכנסנו פנימה. ומתחילים להזדהות כל כך עם הצד השני, עד שאנחנו מוותרים על דעתנו.
לדוגמה, איש מכירות שנותן הנחה לא נדרשת כי "אנחנו חברים" לאדם שהכיר רק לפני חצי שעה. או בחור שמסכים "להישאר ידיד כי חבל להרוס את מה שיש" עם בחורה שבה הוא מעוניין. או כל דוגמה אחרת. ויש המון. וזה גורם לאדם להימצא במצב שבו הוא לא רוצה להיות.
אין בעיה לוותר על המטרות שלנו. אם הן כבר לא משרתות אותנו. או כי הבנו שהמציאות דורשת מאתנו להגיב אחרת. הבעיה במלכודת כימיה היא הסיבה שבגללה ויתרנו. והתחושה שנשארת לנו אחרי. תחושה שבה נתקענו במקום שלא רצינו להיות. רק כי רצינו להיות נחמדים.
מלכודת הכימיה היא המקום שבו ויתרנו כי נסחפנו. לא כי באמת רצינו לתת. או כי באמת רצינו לוותר. אלא כי כוח הרצון שלנו נחלש. ונדחקנו לנקודה שבה כל כך רצינו לגרום לאדם השני להרגיש מרוצה, עד שוויתרנו עלינו. על מה שאנחנו רוצים. על דברים שחשובים לנו.
זה לא הם שמנצלים אותנו. וזה לא אנחנו שמנוצלים כי אנחנו נחמדים מדי. אלה גבולות הנחמדות שלא הוצבו מעולם. אלו שבאים להגיד "יש דברים שלא אסכים אליהם". ולדעת לעמוד עליהם באסרטיביות. כי זה התפקיד שלנו להציב אותם.
אחרת, ניתקע במערכת יחסים שהוצב מראש כי ניתן בה תמיד יותר מהמבוקש. נוותר עלינו לטובת האחר. רק כדי להרגיע את האגו שלנו. זה שעבורו אנחנו חייבים לגרום לכולם להיות מרוצים. רק כדי להצדיק את תדמית ה"טובים" או ה"נחמדים" שהצבנו לעצמנו מראש.
ועמוק בפנים יכאב לנו. לא נרגיש מרוצים. נרגיש תקועים. והתסכול הפנימי יתייצב כמו מראה פנימית שמציגה לנו את חוסר הכנות שלנו עם עצמנו. אין מערכת יחסים מושלמת שבה צד אחד רק בולע רוק כל הזמן והשני מקבל את שלו. כי התסכול הזה תמיד ימצא את דרכו החוצה.
אם תקשורת היא הבסיס למערכת יחסים מתפקדת, צריכים גם לדעת להציב גבולות. בצורה נחמדה ואסרטיבית ככל האפשר. כי שביעות רצון שני הצדדים היא התוצאה שאנחנו מחפשים. זו שתביא את שני הצדדים לרצות להמשיך איתה לאורך זמן.