הוא פתח את העיניים בפעם הראשונה. למרות שהיה ער כבר שנים. הוא מצמץ. האור חדר מבעד לעיניו הפקוחות והכאיב להן קצת. הוא אהב את מה שהוא ראה. רק קצת. הוא רצה לראות ולא לראות. לא יכל להסיט את המבט.
זה היה כמו לבהות באסון טבע. מרתק וממלא אותך בהערכה למשהו גדול ממך. המציאות היא כל כך מרהיבה. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות. וזה כאב. לא כי הוא לא אהב לבחור. אלא כי אהב שאמרו לו בין מה למה.
אם הם קובעים הם גם לוקחים את האחריות. כל עוד העיניים עצומות, המציאות לא צריכה לחדור. האחריות נשארת של אלה שמתעקשים לפתוח את העיניים. אז הוא עצם את העיניים שוב. והקורס הסתיים.
הוא היה מכור. כל פעם חיכה שמישהו יפתח לו את העיניים. זו הפשרה שלו. לא לפתוח את העיניים לבד. עוד קורס. עוד הכשרה. עוד הרצאה ממלאת מוטיבציה. ספר טוב. פתחו את העיניים שלו לקצת. והוא סגר אותן שוב.
הם גרמו לו למצמץ. ככה הוא אהב את זה. טיפות מציאות מבין העפעפיים.