היא הייתה מושלמת. בדיוק כפי שהייתה אמורה להיות. שמלת מעצבים. תפורה בקפידה ביד אמן. אמן שהשקיע בה שעות. קפל אחר קפל. תפר אחר תפר. עד שיצאה בדיוק כמו שתכנן במשך חודשים על הדף. ומאז היא גרה בחנות בגדי המעצבים.
המושלמות שלה גרמה להם לעצור לשנייה. אם לא הייתה מושלמת הם לא היו עוצרים בכלל. ואל תחשבו בטעות שהיא לא אהבה את זה. היא דווקא נהנתה מתשומת הלב. משהו אחר הציק לה. הם נעצרו רק לשנייה.
אחרי שאמן השקיע כל כך הרבה זמן בתכנון וביצירה שלה, הם בחנו אותה לזמן קצר כל כך. מבחינתה היא מעולם לא הייתה שונה מכל יצירת אמנות אחרת. בטוח שווה בדיקה מעמיקה וקריאות התפעלות לאורך דקות ארוכות. לפחות.
והם? באו, נעצרו, הסתכלו והמשיכו. שוב פעם ושוב פעם.
היא קנאה קצת בכל החולצות הלא מושלמות. אלה שמדי פעם עצרו לידן ובחנו אותן. דווקא בגלל שלא היו סימטריות. לפעמים בגלל שהיו קצת מוזרות. הסתכלה עליהן ולא הבינה. הן בכלל לא היו ברמה שלה.
היא לא הבינה איך דווקא החולצות שהושקע בהן פחות זמן, משכו כל כך הרבה תשומת לב. וזה לא כי הייתה טיפשה. פשוט בחנה את הדבר הלא נכון. הזמן שהושקע לא באמת היה לב העניין. אלא דווקא החשיבה האחרת. זו שאותה לא הכירה מעולם.