היא למדה לצחוק בחיוך קטן. כי מישהו צחק עליה פעם שהצחוק שלה מוזר. מאז, היא נהייתה מודעת תמיד לצחוק שלה. ובכל פעם שהחלה לצחוק, היא חשבה עליו. והפסיקה. כי הצחוק הרגיש לה מוזר. ועכשיו היא פשוט מחייכת בנימוס. חיוך קטן של צחוק.
היא למדה לחייך ולהסכים. כי מישהו צחק עליה פעם שהדעות שלה שטותיות. מבוססות על כלום. בקול רם הסביר ל"טיפשונת" איך צריך באמת לחשוב. ובכל פעם שבאה לומר את דעתה המנומקת, קולה גווע עוד לפני שעזב את השפתיים. ועכשיו היא מחייכת ומסכימה.
היא למדה לסנן על הסף. כי מישהו צחק עליה פעם שאהבה מישהו שלא היה אידיאלי. קצת שמן. קצת מוזר. רק שהיא דווקא אהבה אותו מאוד. ובכל פעם שישבה מאז בדייט, מיד בחנה אם הבחור שמולה הוא כמו שמצפים או שלא. ועכשיו היא מסננת על הסף.
היום, היא מתנהגת בדיוק כצפוי. עוד אינדיבידואלית שנראית, נשמעת ומתנהגת כמו כולם. והילדה הקטנה שבתוכה, למדה לחיות בקופסה. מחכה לאהבה שתטפס מעל לחומת המסכות. מחכה לאדם שיבקש לשמוע את דעתה. ליהנות מהצחוק המתגלגל והאמתי שלה.
והוא… לא מגיע. ולא בגלל שהוא לא קיים. הוא דווקא כן. הוא פשוט לא יודע שהיא בדיוק מה שהוא אוהב. רק בגלל שהם, שמעולם לא אהבה, צחקו על מי שהיא. והיא, שכל כך רצתה שלא יצחקו עליה יישרה אתם קו. קו שהפך עם השנים לחומה. חומה שמסתירה אותה. גם מעצמה.