בכל תקופה, אני מוצא את עצמי בדיוק באותה הנקודה. זה נכון, אני נמצא בה עם קצת יותר מצח ופחות שיער. המצב המשפחתי שלי קצת משתנה. העסקים גדלים. ועדיין, זו בדיוק אותה הנקודה. לרוץ במעגל ולהגיע לנקודת הפתיחה. אותה הנקודה.
זו בדיוק אותה הנקודה שמזכירה לי דבר אחד בלבד – שאני רק בן אדם. לא אל. לא מרצה. לא איש עסקים מצליח. לא מורם מעם. לא שווה יותר מכל אחד אחר. הנקודה הזו היא השיעור האמתי. זה שבו אני באמת חייב להתמודד עם העובדה שאני אדם.
זה השיעור שאנחנו מקבלים פעם בתקופה. וככל שאנחנו מתקדמים בחיים, אנחנו מקבלים אותו בתדירות גבוהה יותר ובעוצמה חזקה הרבה יותר. גם כי יכולת ההכלה שלנו עולה והשיעור צריך לחדור את הקליפה. וגם כי לא אנחנו בוחרים את השיעורים שלנו.
אנחנו מקבלים את השיעור שאנחנו צריכים. לא את זה שאנחנו רוצים. וככל שהשנים עוברות, אנחנו נהיים יותר רכים כלפיו. מוכנים להקשיב הרבה יותר. כי אחרת נקבל שיעור חזק יותר. כמו סטירת התעוררות. עד שנפקח את העיניים.
זו יציאת המצריים הפרטית שלנו. כזו שבה אנחנו יוצאים מעול האגו שלנו. העריץ. זה שגורם לנו להעריץ את עצמנו. כאילו שהיינו הרבה יותר ממה שאנחנו באמת. שעבוד שאין כמוהו. אני ואני ואני ואני. הכל מסתובב סביבי. וכל השאר לא חשובים.
כי השיעור הזה הוא מדבר. הוא מייבש אותנו. מענה אותנו. מקלף מאתנו את הקליפות. ומחייב אותנו לצניעות. להבין ששום דבר אינו נמוך מדי עבורנו. שאין עיסוק בזוי. שאין אדם פחות טוב. שרוע שאנחנו צוברים בתוכנו מסתובב כלפינו בסוף.
אם יש שיעור אחד שאנחנו חווים שוב ושוב בחיים זה שיעור הצניעות. ואם נקשיב לאגו במקום לשיעור, נקבל אותו שוב ושוב. ולא משנה את מי נאשים. ולא משנה את מה נאשים. בסוף נאלץ להתעורר ולבחון את עצמנו.
השאלה שנשאלת כרגע היא: האם באמת בא לך לחכות לסטירה הגדולה באמת?