על ההקצנה

זה לא התחיל ככה. לפחות לא בהתחלה. באמצע המאה הקודמת, החלו פוליטיקאים לשים לב לתופעה מעניינת. כל אדם חוזר על מילים מסוימות בכל פעם שהוא מדבר על משהו עקרוני. מילים שאם נקשיב, נשים לב שהוא מדגיש. מילים שאם נגיד אותן, יתפסו את תשומת לבו ויגרמו לו לחבב אותנו יותר.

יש לזה סיבה. המילים האלו נשאבות מתוך העולם הפנימי שלו. יש להן משמעות גדולה יותר משאר המילים. כי הן מילים שבהן בחר, או בחרו עבורו, כקווים מנחים לחיים. מילים כמו "אחריות", "ביטחון" ו"צדק". מילים כמו "גאווה", "כבוד" ו"שלום".

קבוצות נוצרות סביב המילים המשותפות האלה. כי המילים האלה הן לא סתם מילים. הן ערכים. והן ממגנטות אנשים שמאמינים בהם. לכן, לא מפתיע שהמידע הזה הפך לזהב עבור אותם פוליטיקאים. הם גילו שאם ישתמשו באותן מילים בנאומי הבחירות, יסחפו את הקהל הרבה יותר בקלות.

אז, עברו אותם פוליטיקאים מחוג בית לחוג בית. מכנס לכנס. מקהילה לקהילה. ואמרו להם את מה שרצו לשמוע. שילבו את מילות הערך של כל קהל, בזמן שדיברו אתו. אפילו אם מה שאמרו היה הפוך לחלוטין ממה שאמרו לאלה שלפניהם. התחברו אליהם. רכשו את אמונם.

היום אי אפשר לעשות את זה. התקשורת עוקבת אחרי המסרים. וגם במקומות שלא, תמיד מישהו עשוי לצלם ולהעלות את זה לאינטרנט. מאוד קל לזהות מנהיג שמספר לכל קהל סיפור אחר. אז המשחק השתנה. ובמקום לכוון לכל הקהלים, הפוליטיקאים נאלצו לבחור קהל אחד ולהתמקד בו.

זו הסיבה אגב, שיש לאנשים את התחושה שהפוליטיקאים לא עומדים בהבטחות שלהם. כי בזמן הבחירות, הם עסוקים יותר בלגרום לנו לחבב אותם. להגיד לנו את המילים שלנו. את מה שנרצה לשמוע. ואחר כך, הם צריכים לבצע התאמות למציאות. אפילו במחיר של עשיית הדבר ההפוך.

עד כאן, זה ידוע ומוכר לכולנו.

רק שבשנים האחרונות משהו החריף. המסרים נהיו קיצוניים יותר. מכל צד במפה הפוליטית. כי התחסנו כבר ל"סתם לחזור על המילים שאנחנו מצפים לשמוע". וכולם יודעים ומשתמשים במילים שאנחנו מצפים לשמוע. אז ההקצנה עוזרת לחדור את הסינון שהמוח שלנו מבצע.

ההקצנה מפלגת ומקטבת. רק שהפוליטיקאים כבר לא מעוניינים לחבר בין קהלים. כל אחד מהם רוצה לתפוס את הקהל שלו. ולא אכפת לו לנכר את הקהל ההפוך. הם גם ככה לא היו בוחרים בו. זו דרכו של עולם, יגיד חלק. רק שזה לא הסוף של העניין. אלא כדור שלג קטן שגדל במהירות.

ההקצנה מחלחלת אלינו. וזה הגיוני. כי זו הייתה המטרה. רק שהיא לא נעצרת בכך שאנחנו תומכים או מצביעים למועמד מסוים. אנחנו מתחלקים לקבוצות. קבוצות שמתבססות על שנאה לקבוצה אחרת. כולל חלקנו שלא רוצים להיות חלק מהקבוצה. אז, אנחנו חלק מהקבוצה ששונאת את הקבוצות.

השנאה הזו תוקעת אותנו בתוך קבוצה. אוטמת אותנו למסרים חדשים. מסרים שאולי יכולים להיות טובים או חשובים עבורנו. רק שכשאנחנו שומעים, אנחנו מנסים ישר להבין – האם הם אתנו או נגדנו? ואז, גם מסר חשוב שעשוי להישמע אפילו קצת כאילו שהיה שייך לצד השני, אוטומטית ייפסל.

רמת הקושי עולה. המוח שלנו, מעלה את סף הגירוי. והמסרים הקיצוניים של אתמול, כבר לא חודרים את המודעות שלנו באותה מידה. בדיוק כמו שאפקטים של סרט שהתלהבנו ממנו לפני עשור לא ירגשו אותנו עכשיו. ומכיוון שהם צריכים אותנו בקבוצה שלהם, הם נדרשים להקצין את המסרים אפילו יותר.

פה, משהו מעניין מתחיל לקרות. מצד אחד, הקצנת המסרים שלהם חייבת להימשך כדי לעבור את הסינון שרק מתגבר. ומצד שני, ההקצנה במסרים חייבת להיות מדורגת. כל פעם קצת. כי הקצנה גדולה מדי תיצור את התופעה ההפוכה.

כשאדם מנסה לגרום לנו לעשות משהו בכוח, נוצרת בנו התנגדות. וככל שדוחפים אותנו חזק יותר לעשות משהו, כך ההתנגדות שלנו מתחזקת. וברגע אחד, כשזה נהיה קיצוני מדי, הדעה שלנו יכולה להתהפך ברגע. כי אנחנו לא באמת רוצים להיות בתוך קבוצה שהיא קיצונית מאוד לדעתנו.

במילים אחרות, לפעמים הרבה מאותו הדבר גורם לנו להחליף כיוון. להעדיף משהו אחר. כי נמאס לנו ממנו. הוא כבר לא מייצג אותנו או את הטעם שלנו. ואז, אנחנו עשויים פשוט לבחור בצד השני כי בראש שלנו, אנחנו תמיד מחפשים לאיזו קבוצה להשתייך.

זו הסיבה שבגללה קמפייני בחירות שמבוססים על סטיגמות קיצוניות, זלזול ולעתים אפילו שנאה, עשויים לגרום לקהל "שבוי" לבחור בדיוק בצד השני. צד שבחיים לא השתייכו אליו. כי זה עשוי לרגע לעורר אותם להבין עד כמה הלכו רחוק ביישום הערכים שלהם.

הערכים של אף אדם אינם מכוונים לפגוע באחר. למרות שזו עשויה להיות תוצאת לוואי של שמירה על ערך אחר. אחרי הכל, כל אדם אוהב להאמין שהוא עושה את מה שהוא עושה לטובת מישהו או משהו. אפילו אם המישהו הזה זה הוא עצמו.

ברגע שנהיה לאדם ברור (ללא יכולת להצדיק את זה לפי תפישת עולמו) שהוא ב"צד הרע", שם מתחיל השינוי. וזה עובד הרבה יותר חזק מ-200 ניסיונות חיצוניים לשכנע אותו. כי אז, אנחנו בוחרים מתוך הצדקה פנימית מלאה. וברגע אחד, אנחנו נהיים קיצוניים כלפי הדעה הישנה.

יש רק דרך אחת להתנגד לכל התהליך הזה. פשוט לבחור שלא לקבל את הקיצוניות פנימה. להקשיב. לפתוח את הראש לדעות של אחרים. להרשות לדעות של אחרים להתקיים במקביל לאלו שלנו. אפילו אם אנחנו לא מאמינים בהן. כי זכותו של כל אדם להחזיק באמונתו כל עוד הוא לא פוגע באחר.

למרות שלא נראה כך לפעמים, יש הרבה שבוחרים בדרך הזו. לא נמצא אותם בתקשורת כמובן. לא נשמע אותם צועקים. הם לא עושים מהפכות. רק שהם שם. אנשים מקסימים ולא קיצוניים. וחשוב לדעת שהם שם. בכל קבוצה. כדי לדעת שהאפשרות קיימת. אפשרות לצאת ממעגל ההקצנה.