יום אחד הוא התעורר לגלות שהוא ראש הממשלה. וזה הפתיע אותו. כי הוא לא זכר איך הגיע לשם. פוליטיקה לא ממש עניינה אותו. להיפך. הוא די תיאב פוליטיקאים, עורכי דין ועיתונאים. הוא התיישב מבולבל במיטה המלכותית.
השנתיים האחרונות עברו מול חייו. הוא היה שכיר ולמרות שהרוויח משכורת נאה, עליית המחירים היתה קשה לו ולאישתו. אחרי הכל, כל ההוצאות היו די בשמיים. הוא ידע שזו העלות של מגורים במרכז, אבל ידע שמגיע לו יותר.
בהפגנות הצדק החברתי הוא הלך עם ההמון. צעק עם כולם נגד כולם. נהנה מההופעות. הקפיד להכחיש שהוא היה שם רק בשבילן. אחרי הכל הוא לוחם צדק חברתי מדופלם. אפילו קנה מגאפון. כי חשוב שישמעו אותו.
אחרי ההפגנות הגדולות היתה תקופה שקטה. והוא, המשיך את המאבק בפייסבוק ובשיחות הסלון. אחרי שנים שזה לא עניין אותו הוא הפך למבין גדול ולכן הרגיש חופשי להעביר ביקורת על כולם. ראש הממשלה הוא… צריך לעשות… הם פשיסטים… כיבוש זה…
איך לעזאזל הפך לראש הממשלה. כל שאר הזכרונות היו צלולים ורק זה היה מעורפל. צלצול הטלפון קטע באחת את הבלאגן שבראש. "אדוני" אמר המזכיר האישי "יש בחור בשם דוד שאומר שאתם חברים כבר שנים, תרצה שאעביר לך אותו?".
הוא כל כך רצה לשמוע קול מוכר עד שאישר מיד. "דוד, אתה חייב לעזור לי להזכר…" פתח ואמר, בתקווה כי דוד, שהיה יוצא איתו להפגנות, יוכל לפתור לו את הבעיה. "תעזוב אותך משטויות" אמר דוד והוסיף "ממך ציפיתי ליותר".
דוד זעם. יום לפני כן התפוצץ מטען באמצע תל אביב ועוד 60 טילים נפלו בעוטף עזה. זה לא מה שגרם לו לכעוס. הוא זעם על המבצע הצבאי שהחל כתגובה לכך. "אתה בדיוק כמו כולם, פאשיסט חזיר" צעק דוד בטלפון "אתה רק מחזק את הכיבוש!".
המילים של דוד חלחלו והדם זרם לו בחוזקה לראש. "אבל הפיגוע…" ניסה ראש הממשלה להשחיל מילה. "אבל שמבל, הם מסכנים צריך להגן עליהם" צרח עליו דוד "מה עם הצדק החברתי?".
דוד לא יכל להבין אותו, עכשיו כשהוא היה ראש הממשלה. איך הוא יכל. עכשיו היתה לו אחריות אחרת. הוא לא רק היה חייב דין וחשבון לרוב המדינה. הוא היה חייב להחליט החלטות כדי לדאוג ולהגן על המדינה ותושביה.
גם אם ההחלטה תניב תוצאות בטווח הרחוק, תמיד יהיה מישהו שיזעם עכשיו. כל החלטה למען אוכלוסיה מסוימת תהיה על חשבון אוכלוסיה אחרת. מעבר לכך, גם אם הוא לא זכר איך הגיע לשם. הוא עדיין מחוייב לאוכלוסיה שלו. זו של מדינת ישראל.
הצדק החברתי חייב להרגיש צודק לאנשים. לפעמים זה לא מספיק. והוא מאוד רצה להסביר את זה לדוד. ודוד המשיך לצעוק בטלפון. הוא לא הקשיב. הוא היה עסוק בלהיות צודק. חברתית. עכשיו. לפעמים יותר חשוב להיות חכם מצודק.