האיש האחרון ישב על הספה שלו. נשען בנוחות אחורנית. לגם מכוס הקפה החמה שבידו. והניד בראשו שוב ושוב לצדדים. גבותיו קדרו. לא מאמין שהגיע לשם. לא מאמין שלשם זה התדרדר. הוא הדליק את הסיגריה. שאף עמוקות. ונשף בכבדות עשן סמיך. אחרי הכל, לבד זה לא קל.
עד לא מזמן הם היו שניים. רק שהוא לא באמת אהב את ההוא. משהו בגישה שלו הפריע לו. והם רבו כל הזמן. על כל נושא. וכשלא היה על מה לריב, רבו על מה שכבר רבו עליו פעם. עד שההוא ניסה לחבוט בו. והוא, נשבע שמתוך הגנה עצמית, הטיח את ראשו בקיר. וכך הוא נשאר שם. לבד. המנצח.
הוא זכר את התקופה שכולם עדיין היו שם. במעומעם. בהתחלה, הרוב עוד ניסה לשמור על ארשת פנים אוהדת. למרות שתמיד היו אלה שחיפשו כל הזמן לריב. שמאל מול ימין. אוכלי בשר מול צמחונים. בעד ונגד. נגד ובעד. אלו שהיו בעד הנגד. ואלה שהיו נגד הבעד. רק שבהדרגה, כולם נהיו כאלה.
בהתחלה עוד היו סיבות שלא לריב. סיבות להתאחד. רק שהאויבים החיצוניים הפסיקו לריב אתנו. אלו שתקפו בסופו של דבר נוצחו. לא הם היו הגורם. הובסו במהירות מגוחכת. אחרוני הגנרלים לא האמינו שזה כל מה שנדרש. רק שאחרי שאחרון האויבים חוסל, נשארו לחסל האחד את השני.
שנים של מרמור מודחק כנימוס עשו את שלהם. וכל אחד בא לתבוע את ליטרת הבשר שלו. לא היה אחד שלא הרגיש שלא מגיע לו. עניים כעשירים. עירוניים ככפריים. יהודים כערבים. דתיים כחילונים. עכשיו תורי, הם צעקו. ובאין אף אחד שיסדר את התור, הם נלחמו על מקומם.
בהתחלה, זה נראה היה כסטטוסים מתלהמים ברשתות החברתיות. חבר תקף חבר. הטיחו האחד בשני מילים קשות. כאילו שהאג'נדה, שאחרים חלחלו למוחם, חשובה יותר מבני האדם. ומשם זה רק הלך והתדרדר. הסטטוסים הפכו לצעקות בעולם האמתי. והקיצוניות, הפכה לאלימות.
קבוצות מול קבוצות. כמו ערבי ההיאבקות הגדולים של פעם. רק קבוצה אחת יכולה לנצח. ובכל פעם, רק קבוצה אחת ניצחה. ומתוך תחושת ההישרדות, נוצרו עוד ועוד קבוצות. נלחמות על זכותן להתקיים ולהכחיד את האחרים. רק שתמיד היו אחרים. הקבוצות התפצלו. ונלחמו. אוי, כמה שנלחמו.
כך, ישב לו המנצח על הספה. שואף שאיפות אחרונות מסיגריה דועכת. ולא הצליח להפסיק לריב עם עצמו. האם היה אמור לעשות את מה שעשה. ואולי טעה. אולי כל מה שקרה הוא טעות. לא. אבל הגיע להם. אבל באיזה מחיר. ומה עם המחיר הפנימי של לאפשר להם לנצח.
הוא הוציא את שארית הסיגריה מפיו. טעמה היה לו מר. מר כמו שהרגיש. נמאס לו להילחם עם עצמו. להטיל בעצמו ספק תמיד. ניגש אל הדלת. כיבה את האור. לקח בידו השמאלית את המעיל ולבש אותו. כדי שלא יהיה לו קר. ניגש לחלון. פתח אותו. הרגיש את הרוח הקרירה על פניו.
וקפץ. עכשיו ינצח את המלחמה האחרונה. ולא יהיו יותר ויכוחים. רק צד אחד מנצח. ודי.