לפני כמעט עשור החלטתי להתחיל לכתוב בלוג באתר של בית הספר. אז זה קצת נשמע מוזר. מי יקרא בלוג שנכתב באתר של איזה עסק. הרי בלוגים זה משהו שאנשים כותבים על החיים שלהם. או משוגעים לדבר מסוים (כמו טכנולוגיה או אוכל) שמעדכנים מה חדש.
בראש שלי, התכנון היה לכתוב כמה שיותר את הביטוי "הקורסים שלי" ולגרום לאנשים לבוא ללמוד אצלנו NLP. בצורה מפתיעה, פרסמתי את המאמר הראשון ו… זה לא עבד. מסתבר שאנשים לא באמת אוהבים שדוחפים להם מוצרים במסווה של תוכן. מי היה מאמין.
הייתי קצת מבולבל. על הדף התכנית הייתה אמורה לעבוד. מיותר להגיד שלא היה אז פייסבוק. וגם אם היה פייסבוק, מי היה משתף תוכן שעסוק כל כך במי שכתב אותו. הרי אנשים לא באים לקרוא את מה שבא לנו לכתוב עליו אם הוא לא נותן להם ערך.
אז עצרתי כדי להעריך מחדש את הרעיון. הרי יש בלוגים שמצליחים. מה יש להם שלי אין. אז, בפעם הראשונה, התחלתי לקרוא את הבלוגים שמצליחים. ובהתחלה לא הבנתי מה מושך אנשים לקרוא את זה. נו, עוד פעם הם מספרים איזה סיפור. עוד פעם מדברים על איזה מוצר.
פתאום, אחרי שבועיים בערך, נדלקה הנורה. אנשים לא רוצים לקרוא את מה שבא לי לכתוב.
אנשים לא קוראים משהו סתם כי מישהו כתב אותו. אנשים צורכים רק תכנים שנותנים להם ערך. ומה יכול להיות ערך? יכול להיות שזה מצחיק. יכול להיות שזה מרתק. יכול להיות שזה עוסק בבעיה שיש להם. ויכול להיות שזה מספק פתרון שחיפשו במשך הרבה זמן.
עכשיו, עמדתי בפני אתגר אחר: להבין מה באמת מעניין אנשים לקרוא. ומכיוון שלא היו יותר מדי בלוגים בסגנון בארץ, התחלתי לקרוא בלוגים דומים בחו"ל. חיפשתי מה מעניין אנשים בנושא. והכנתי רשימת נושאים כלליים (כמו "כריזמה" או "שכנוע") שעליהם בא לי לכתוב.
בשלב הבא, התחלתי לכתוב. ובכל פעם קצת יותר אנשים קראו. ובכל פעם השתדלתי להביא את הזווית המקורית שלי על הנושא. או את הזווית של ה-NLP עליה. העיקר שיהיה מעניין ויספק ערך אמתי למי שבוחר לקרוא את זה.
בהדרגה, התחיל להתפתח סגנון הכתיבה האישי שלי. שורות קצרות. מקוטעות. זהות לדרך שבה אני מנסח את הדברים בראש. בגובה העיניים. לפעמים גם סיפור קטן שממחיש את העניין או מעביר את התחושה הנכונה.
בהתחלה לא ידעתי כל כמה זמן לכתוב. הייתי מפרסם מאמר פעם בשבועיים. לפעמים אפילו לקח לי יותר זמן. ובעקבות המלצה של חבר, התחלתי לכתוב פעם בשבוע. ביום ראשון בצהריים. מאמר מושקע שמיועד לעזור לאנשים להצליח יותר בחיים שלהם. תכל'סי.
תכל'סי כמו שאני הייתי שמח לקרוא.
עם הזמן נוצרה רשימת תפוצה, הרשתות החברתיות צברו תאוצה וקהל הקוראים גדל. רק שלי בער לשתף בדברים שעוברים עליי. להעביר מחשבות שעוברות לי בראש במהלך השבוע. תובנות אישיות אם תרצו. ולא רציתי לעשות את זה בתוך "המאמר השבועי" של ימי ראשון.
החלטתי לכתוב מאמר שבועי נוסף. לקראת סוף השבוע. כשיש לי זמן. לפרוק מחשבות שהן קצת פחות סטנדרטיות. באופן קצת יותר ממוקד. באופן קצת יותר אישי. וכך נולדו פירורי התובנות של סוף השבוע. מאמרים עם קצת פלפל. עם טעם קצת שונה.
לפני 200 שבועות מהיום, כתבתי את פירור התובנות הראשון. היום, אני כותב את פירור התובנות ה-200. המסע האישי שלי לתוך הכתיבה השבועית. זו, שבהתחלה לא האמנתי שאצליח להתמיד בה. עד שהבנתי שאנשים באמת מצפים לקרוא אותה.
ואין שום דבר בעולם שמרגש אותי יותר מלהעניק לכל מי שקורא תוכן שנותן ערך אמתי.
ואין שום דבר שמרגש אותי יותר מזה שנוצר קהל אינטליגנטי שקורא, עונה ונותן רעיונות לכתיבה.
תודה לכם. אתם הסיבה לכך שאני עושה את מה שאני עושה.