היי,
בשבוע שעבר דיברנו על 6 שיטות שכנוע שיעזרו לך לנצח בכל ויכוח. הפעם, אני רוצה לעסוק בדרך שבה אנחנו מגיבים כלפי אנשים שמעצבנים, למה זה באמת בעייתי ואיך אפשר לשלוט בעצמנו יותר טוב. נתחיל:
מקור להשראה
אנחנו, כבני אדם (טוב, חלקנו לפחות), לומדים איך להתנהג מתוך צפייה בהתנהגותם של אחרים. ברוב המקרים, אם יש לנו מקור טוב להשראה או מודל לחיקוי אנחנו נסתדר. עם זאת, בחלק מהמצבים, אנחנו נתקלים במצבים שבהם אנחנו לא יודעים איך להגיב.
ההורים שלנו הם בני אדם. מעולם לא קיבלו הוראות הפעלה עבורנו, כמו שגם אנחנו לא מקבלים עבור הילדים שלנו. הם מגיבים בצורה הכי טובה שהם יודעים ואנחנו, מגיל מאוד צעיר מחקים אותם.
כשילד רואה שאבא או אמא מתעצבנים ומגיבים בצורה אלימה (גם אם לא פיזית) כלפי משהו שמעצבן אותם, הוא סופג את זה. יכול להיות שהוא לא יוציא את זה בצורה מיידית. מצד שני, "תוכנת העצבים" הזו יושבת לו בעומק תת המודע ומחכה רק להתפרץ.
ובינינו, אנחנו חיים בישראל. בירת העצבים העולמית. איך בכלל ספק שזה יתפרץ. למה?
כי אין לנו דוגמא אחרת. התנהגות שקולה, הגיונית ומנותקת רגשית נתפשת כנחלתם של אנשים קרים וחסרי רגשות. ואף אחד מאיתנו לא רוצה להתפש ככזה. ללא שום קשר למוצא, לאיזור בו גדלנו או לכמות הכסף שלנו. כולנו רוצים להיות נורמאלים כמו כל השאר.
מצד שני, מקורות המידע החליפיים שלנו (אמצעי התקשורת) ממלאים אותנו בדוגמאות להתנהגות אלימה (הרי אלימות היא אם כל הרייטינג) ואם זה לא מספיק, הם גם מלמדים אותנו איך להגיב – בציניות ובשנינות.
בכלליות אני דווקא בעד שנינות. אדם חכם יכול להשתמש בה כדי להצחיק. עם זאת, כשאנחנו לומדים להגיב על כל דבר שנאמר (ובמיוחד במצבים מעצבנים) בצורה מיידית ואלימה, אנחנו פוגעים בעצמנו, באחר, במקור הפרנסה שלנו ובתחומי חיים נוספים.
למה דווקא אנחנו צריכים להגיב אחרת?
השאלה שנשאלת היא באמת למה שדווקא אנחנו נשתנה. הם הרי המעצבנים. אז נכון, בעולם אידיאלי נוכל לגרום לכל אדם באלפית שניה להתנהג אלינו כמו שנרצה. מצד שני, אנחנו עוד לא שם.
בהנחות היסוד של ה-NLP אנחנו אומרים שאנשים מגיבים בהתאם למפת העולם (הדרך בה הם מפרשים את המציאות). במילים אחרות, אנחנו לא תמיד מגיבים למה שבאמת קורה אלא משווים למשהו שכבר קרה לנו בעבר ומגיבים כאילו זה אותו המקרה.
לדוגמא, מישהו שכר את שירותינו. ביום שבו אנחנו אמורים לקבל את התשלום, הוא מתקשר לחוץ ועצבני להתנצל ולהגיד שהוא יאלץ לשלם לנו רק בעוד 5 ימים מסיבה כלשהי. זה עשוי לעצבן אותנו – הרי אנחנו את הצד שלנו מילאנו ובזמן, למה שהוא לא?
אם ב"מפת העולם" שלנו כבר קיים מקרה שבו מישהו דחה את התשלום עוד ועוד, ההשוואה תקרה בצורה אוטומטית והמחשבות על כך יחלו לרוץ. באותו הרגע, יהיה קשה שלא להלחץ, להתעצבן ולהגיב בהתאם.
יכול להיות שהוא דווקא בסדר. יכול להיות שהוא מנסה לפתור את זה. אם נגיב אליו בצורה תוקפנית או נגרום לו לרגשות אשם, הדבר היחיד שנשיג הוא פגיעה במערכת היחסים האישית והעסקית ונחבר בין התחושות השליליות האלו לשיחה עתידית איתנו.
הדרך שבה אנחנו נתנהג, תשנה את ההתנהגות שלהם. מעבר לזה, לשמור על העצבים זה מתכון בטוח למגוון תופעות פיזיולוגיות לא נעימות. גם אם הם לא נחמדים, להשאר עצבני זה פשוט השיטה המהירה להרעיל את האדם הלא נכון.
איך להתמודד ברוגע עם אנשים שמעצבנים אותנו?
כאשר נחליט שאנחנו רוצים לשלוט בהתנהגות שלנו, כדי לאפשר לנו להגיב בצורה שתשרת אותנו ואת תחומי החיים השונים שלנו, נוכל להשתמש בעקרונות הבאים:
1. התמסרות כבוד – זה לא קשור ישירות ל-NLP אלא לעיקרון מנחה בחיים שלי. אם גם ככה הם לא מגיבים אלינו אלא אל המפה הפנימית שלהם, אין טעם להתרגש מהתגובה שלהם. בדיוק לשם כך רצוי שנתמסר בכבוד. למה הכוונה?
לא משנה מה תהיה התגובה הראשונה שלהם, נגיב בצורה שמכבדת אותם כבני אדם. ואז, אנחנו עוצרים לבדוק איך הם יגיבו לכך. בשלב הבא, נשקף את הדרך שבה הם מגיבים לאדם שנותן להם כבוד.
בצורה הזו, אנחנו לא מגיבים בזעם בצורה מיידית אלא מבצעים הערכת מצב שתעזור לנו לדעת בצורה שקולה יותר איך להגיב. זה בדוק, זה פשוט וזה מומלץ (חסרות פה רק ג. יפית וג. מאיה, העוזרת הנאמנה).
2. להפריד בין האינטואיציה לתגובה הרגשית – מתוך הניסיון שלי, האינטואיציה בדרך כלל צודקת. עם זאת, כשהאינטואיציה שלנו מתערבבת עם רגש חזק ואישיות מתלקחת, זה יכול להוביל לתוצאות בעייתיות עד הרסניות.
גם אם האינטואיציה שלנו רומזת לנו שהאדם השני עשה משהו לא נכון, תגובה חמומת מוח ומיידית היא לעתים רחוקות התגובה הנכונה. נכון, לא חייבים לספור עד 10 כמו שהאמהות תמיד אומרות. מצד שני, אפשר לחכות עם זה קצת.
אם נקח את המידע שקיבלנו מהאינטואיציה ונצליב אותו עם מידע נוסף, נעשיר את המפה שלנו. רק אז, נוכל לתכנן את הדרך החכמה ביותר להגיב.
3. להפריד בין האדם להתנהגות – עקרון יסוד נוסף של ה-NLP אומר שאדם הוא לא ההתנהגות שלו. באותו הרגע שאדם מעצבן אותנו, אנחנו מלבישים עליו את תוצאת ההתנהגות שלו (הוא עצבן אותנו) והופכים אותו לאדם מעצבן.
אדם הוא יותר מההתנהגות שלו ואנחנו צריכים לזכור את זה. כשאנחנו מתעצבנים על ההתנהגות שלו, חשוב לזכור שאנחנו לא כועסים עליו אלא על דרך ההתנהגות ולכן עלינו להגיב בצורה מידתית. שיטה שעובדת אגב היא להפנות אותו לכוונות ההתנהגות שלו.
תשובות לשאלה כמו "מה אתה מקווה להשיג מלצעוק עליי?" עשויה לרמוז לנו לפעמים מה הוא חווה כרגע בתוך ראשו ולפעמים אפילו לתת לנו רמז לפיתרון המצב. אם נניח הוא יענה "לוודא שאתה מקשיב לי", יהיה לי יותר קל להתנהג כך שהוא יבין שאני מקשיב לו.
4. להתמקד במערכת היחסים – אם אנחנו נחשוב על דרך ההתנהגות איתו וכמה הוא עצבן אותנו, אנחנו רק נכעס יותר. במקום זה, עלינו לשים במרכז תשומת הלב שלנו את מערכת היחסים שלנו איתו.
אם נחשוב על הסיבה שבגללה אנחנו עובדים איתו או נמצאים איתו בקשר, יהיה לנו הרבה יותר קל לנווט את השיחה לעבוד בצורה רגועה יותר ולכיוון של שיתוף פעולה. הרי הוא לא האויב שלנו וכל מה שצריך לקרות, יכול לקרות גם בלי זעם וטונים גבוהים.
5. לשנות זווית ישיבה – אם נבחן את ההתנהגות שלנו במהלך היום, נגלה כי לכל מצב רוח שלנו יש את היציבה שלו. כשאנחנו נמצאים בזווית הישיבה של שמחה או רגיעה למשל, יהיה לנו קשה להרגיש תחושת כעס או זעם.
לכן, כשאנחנו מרגישים את הכעס מתחיל לעלות, נשנה ישר את זווית הישיבה שלנו לזו של מצב הרוח שאנחנו רוצים להרגיש. כך, נוכל גם לסכל את הכעס וגם לאפשר למצב הרוח המתאים לעלות יותר בקלות.
6. לנשום בקצב נכון – בדיוק באותה מידה כמו הסעיף הקודם, כשאנחנו כועסים, אנחנו נושמים בקצב ובעומק קבועים. אם נשים לב לדרך שבה אנחנו נושמים בזמן כעס (נשימות בינוניות ומהירות), נוכל לשנות את הנשימה לכזו רגועה יותר.
בניגוד לסעיף 5, נשימה לא ישר מסתדרת עם שינוי מהיר. לשם כך נשתמש בטריק נשימה מיוחד. כדי לשנות קצב נשימה, אנחנו צריכים להתחיל ממנו, לקחת אותו עוד קצת בכיוון ההפוך מהשינוי (אם רוצים שיהיה איטי, אז בהתחלה מאיצים אותו) ורק אז לשנות אותו.
7. לצאת להפסקה זריזה – אם זה אפשרי, כדאי לקטוע את הסיטואציה לזמן קצר ולחזור אליה אחרי שניה. עצם שבירת תבנית השיחה, מאפשרת לנו לרגע להתנתק ולחזור אליה קצת יותר רגועים. וזה יכול להיות בכל תירוץ שהוא.
אנשים יהיו מוכנים לחכות שניה שנלך לשירותים, ואפילו אם נציע להביא להם ולנו משהו קל או חם לשתות. כן, גם במהלך שיחה סוערת. הסחת הדעת הזו, לעתים קרובות, היא מצילת חיים ומאפשרת ל-2 הצדדים להפסיק את ההתלהמות ולחזור לדבר בטונים רגועים.
זהו להיום. מסקרן אותי לשמוע בתגובות פה למטה, מה דעתך על המאמר?
שבוע מעולה,
ליאור