עם הקפה צעדתי בחזרה לחדר. התיישבתי מול המחשב. תוכנת הוורד החלה לעלות. הסמן הבהב. מילה נמחקה בדיוק בקצב שנכתבה. ואז שתי מילים. שנמחקו שוב. הפעלתי מוזיקה שתהיה קצת ברקע. ושום דבר לא עלה לי בראש. לא היה לי על מה לכתוב.
נכנסתי לגוגל. בדרך כלל יש שם המון דברים. רק שכשלא יודעים על מה לכתוב, גם לא יודעים מה לחפש. שלוק מהקפה. ומכונת הכביסה צפצפה. זה הזמן להעביר את הכביסה למייבש. והמוח רץ ברקע. על מה לכתוב. על מה כבר אפשר לכתוב.
אפשר לכתוב על זה שאין על מה לכתוב התלוצצתי עם עצמי. רק שיש גבול כמה פעמים אפשר לעשות דבר כזה. וחוץ מזה, זה המאמר הראשון שלא אמור לתת טיפים. או כלים. אלא את התובנות האישיות שלי. משהו שמאפשר לי טיפה יותר לשתף את מה שעובר לי בראש.
רק שמה שעבר לי בראש לפני 258 שבועות היה כלום. חוץ ממחשבת כפירה אחת קטנה. אולי לכתוב מאמר טוב אחד בשבוע זה מספיק. מה רע. הרי המאמרים של יום ראשון מקיפים. נותנים משהו פרקטי שאפשר ליישם. ואולי לא צריך משהו אחר.
כשהמילים החלו לרוץ אצלי בראש, פתאום עלה רעיון. לכתוב על מילים. או ליתר דיוק, לאתגר את הקוראים שלי להגדיר את עצמם במילים. רק במילים קצרות. כמו שאני הייתי צריך. נכון, זה יכול היה להיחשב ככסת"ח כי לא היה לי על מה לכתוב. רק שהקוראים אהבו את זה.
פתאום, בזמן שקראתי את התשובות שלהם, עלו לי עוד מחשבות. אז כתבתי אותן כבר לשבוע שלאחר מכן. כי חבל לבזבז את כל המילים והרעיונות במכה. ועוד פעם. ועוד פעם. עד שזה הפך להרגל. ופתאום אנחנו כבר ב-258. כמעט חמש שנים של פירורי תובנות.
לא תמיד זה היה כיף. לא תמיד זה היה קל. רק שאף אחד לא הבטיח לי שיהיה קל. הדברים הקלים תמיד יביאו אותנו לתוצאות שכבר יש לנו. כי קל אומר שזה הדבר שכבר התרגלנו לעשות. ואם זה הדבר שהתרגלנו לעשות, זה הגורם לתוצאות שכבר יש לנו.
ובאיזה שהוא מקום אדם מתיישב עם קפה. חושב איך להתחיל לכתוב. בוהה בבלוגים שמלאים במידע. מתסכל את עצמו על חוסר השראה רגעית. מעביר כביסה למייבש. והמוח רץ ברקע. עובר מבלוג לבלוג. שוב לוורד. ואז מילה בוקעת. ועוד מילה. ועוד מאמר. ועוד תובנה.
בחושך עוד קצת חושך לא עושה שינוי. פנס קטן עושה אור. ואם הפנס האחד ייתן השראה לפנס אחר להידלק יהיה יותר אור. שניהם אולי לא יאירו כמו פרוג'קטור. רק שעכשיו, פחות חשוך. ואפשר לראות קצת יותר.