טימותי פריס והסוד להתגברות על דחיינות: שיטות מעשיות להצלחה

מתרגם: Zeeva Livshitz מבקר: Sigal Tifferet התמונה השמחה הזו שלי צולמה ב-1999. הייתי בשנתי האחרונה בקולג', והיא צולמה מיד לאחר אימון מחול. הייתי ממש ממש מאושר. ואני זוכר בדיוק איפה הייתי כשבוע וחצי לאחר מכן. ישבתי במושב האחורי של המיניוואן המשומש שלי במגרש החניה של הקמפוס, ואז החלטתי שאני הולך להתאבד. עברתי מהר מאד מהחלטה לתכנון מלא. והתקרבתי ככה לקצה התהום. כל כך קרוב לזה מעולם לא הייתי. והסיבה היחידה שבגללה הסרתי את האצבע מההדק היתה בזכות כמה צרופי מקרים. ולאחר מכן, מה שהכי הפחיד אותי: היה רכיב המקריות. לכן התחלתי לבחון בשיטתיות רבה ובדרכים שונות כדי שאוכל לנהל את המעלות והמורדות שלי, מה

שהוכח כהשקעה טובה. (צוחק). לאנשים נורמליים רבים יש, נניח, 6 עד 10 אפיזודות של דיכאון מז'ורי בחייהם. לי יש הפרעה דו-קוטבית. שעוברת במשפחה שלי. באותו שלב היו לי כבר יותר מ-50 אפיזודות כאלה, ולמדתי המון. היו לי המון הזדמנויות, סיבובים רבים בזירה אפלה, ורשמתי לעצמי הערות טובות. אז חשבתי שבמקום לבוא ולתת איזה מתכון להצלחה או להציג את שיאי חיי, אשתף אתכם במתכון שלי להימנעות מהרס עצמי, ומשיתוק עצמי, כמובן. והכלי שהוכיח עצמו כרשת הבטחון הטובה ביותר בשבילי בעת הידרדרות רגשית הוא בעצם אותו הכלי שעזר לי לקבל את החלטותיי העסקיות הטובות ביותר. אבל זה עניין משני. והוא… הסטואיות, זה נשמע משעמם. (צחוק) אתם

עשויים לחשוב על ספוק, או שזה יכול להידמות כמו זה – (צחוק) פרה עומדת בגשם. זה לא עצוב. זה לא במיוחד שמח. זה רק יצור אדיש שמקבל את כל מה שהחיים מזמנים לו. אולי לא תחשבו על המתחרה האולטימטיבי, למשל, ביל בליצ'יק, המאמן הראשי של הניו אינגלנד פטריוטס, שנושא בשיא NFL של כל הזמנים בתוארי סופר בול. וסטואיות התפשטה כאש בשדה קוצים במעלה דרגות ה- NFL, כאמצעי להכשרה בקשיחות נפשית בשנים האחרונות. אולי לא תחשבו על האבות המייסדים — תומס ג'פרסון, ג'ון אדמס, ג'ורג' וושינגטון אם למנות רק שלושה תלמידים של הסטואיות. לג 'ורג' וושינגטון היה למעשה מחזה על סטואיקן – זה היה "קאטו, טרגדיה" – שבוצע עבור כוחותיו בעמק

פורג' כדי לשמור על המוטיבציה שלהם. אז למה אנשי פעולה מתמקדים כל כך על פילוסופיה עתיקה? זה נראה מאוד אקדמי. אני מציע לכם לחשוב על סטואיות באופן מעט שונה, כעל מערכת הפעלה לשגשוג בסביבות מתח גבוה, לשם קבלת החלטות טובות יותר. והכול התחיל כאן, באופן כלשהו. על אכסדרה. אז בסביבות 300 לפנה"ס באתונה, מישהו בשם זינו מסיטיום לימד שיעורים רבים כשהוא מתהלך סביב אכסדרה מצוירת -"סטואה" שמאוחר יותר הפכה ל"סטואיות." ובעולם היווני-רומי, אנשים השתמשו בסטואיות כמערכת מקיפה כדי לעשות הרבה הרבה דברים. אבל למטרותינו, הראשי ביניהם היה לאמן את עצמך להפריד בין מה שאתה יכול לשלוט בו ממה שאינך יכול לשלוט בו, ואז לתרגל

להתמקד במיוחד בראשון. זה מפחית תגובתיות רגשית, מה שיכול להיות כוח-כל. לעומת זאת, נניח שאתה רץ בפוטבול. אתה מחמיץ מסירה, אתה כועס על עצמך. זה יכול לעלות לך במשחק. אם אתה מנכ"ל, ואתה נתקף בזעם מוגזם על עובד מוערך מאוד בשל הפרה קטנה, וזה יכול לעלות לך בעובד. אם את סטודנטית שמתדרדרת למטה, ואת מרגישה חסרת ישע וחסרת תקווה, ללא הפוגה, זה יכול לעלות לך בחייך. אז ההימור מאוד מאוד גבוה. ויש הרבה כלים בארגז הכלים להביא אותך לשם. אתמקד באחד שלחלוטין שינה את חיי ב-2004. זה פגש אותי אז בגלל שני דברים: חבר קרוב מאוד, בחור צעיר בגילי, מת מסרטן הלבלב באופן פתאומי, ואז חברה שלי, שחשבתי שאני עומד לשאת לאשה,

עזבה. נמאס לה ממני, והיא לא השאירה את "מכתב ג'ון היקר." אבל היא נתנה לי את זה, לוחית ג'ון היקר. (צחוק) אני לא ממציא את זה, שמרתי את זה. "שעות העבודה מסתיימות בשעה חמש." היא נתנה לי את זה כדי שאשים על השולחן למען בריאותי האישית, כי אז עבדתי על העסק האמיתי הראשון שלי. לא היה לי מושג מה אני עושה. עבדתי מעל 14 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. נעזרתי בממריצים כדי להמשיך. ובנוגדי דיכאון כדי להירגע ולישון. זה היה אסון. הרגשתי לגמרי לכוד. וקניתי ספר על פשטות כדי למצוא תשובות. ומצאתי ציטוט שעשה הבדל גדול בחיי, שהיה, "אנחנו סובלים לעתים קרובות יותר בדמיון מאשר במציאות." של סנקה הצעיר, שהיה סופר סטואי

מפורסם. זה הוביל אותי למכתבים שלו, שהובילו אותי ל"התרגיל", "פרמדיטטיו מאלורום" שמשמעו, התכוונות מראש לדברים רעים, במילים פשוטות, זה לדמיין בפרוטרוט את התרחישים הגרועים ביותר שמהם חוששים, ושמונעים מכם לנקוט פעולה, כך שתוכלו לנקוט פעולה ולהתגבר על השיתוק. הבעיה שלי היתה מיינד תזזיתי מאוד, בלתי פוסק. רק לחשוב על הדרך שלי באמצעות בעיות זה לא עובד. הייתי צריך ללכוד את מחשבותי על הנייר. אז הכנתי לעצמי תרגיל בכתב שקראתי לו "הצבת פחדים", על משקל "הצבת יעדים". והוא מורכב משלושה דפים. סופר פשוטים. הדף הראשון נמצא כאן. "מה אם אני …?" זה כל דבר שממנו אתם פוחדים. מה שמעורר בכם חרדה, כל מה שאתם דוחים. זו

יכולה להיות הזמנה ליציאה, לסיים מערכת יחסים, לבקש קידום, לעזוב משרה, להקים חברה. זה יכול להיות כל דבר. בשבילי זה היה לצאת לחופשה הראשונה מזה ארבע שנים ולהתרחק מהעסק שלי למשך חודש ולנסוע ללונדון, שם יכולתי לגור עם חבר בחינם, כדי להסיר את עצמי מלהיות צוואר בקבוק בעסק, או לסגור אותו. בעמודה הראשונה "הגדר" תכתבו את כל הדברים הגרועים ביותר שתוכלו לדמיין. אם תעשו את הצעד הזה. תשאפו ל 10 עד 20 דברים. לא אעבור על כולם, אבל אתן שתי דוגמאות. אחת מהן היתה, אסע ללונדון, יהיה גשום, אני אהיה מדוכא, כל העניין יהיה בזבוז זמן עצום. מספר שתיים, אני אחמיץ מכתב ממס הכנסה, ויערכו לי ביקורת. או שיפשטו עלי, או

שיסגרו, או משהו כזה. ואז אתם פונים לעמודת "מניעה", בעמודה הזו אתם כותבים את התשובה לשאלה: מה אוכל לעשות כדי למנוע מהמכות האלה לקרות, או להפחית את הסבירות אפילו במעט? אז בענין נפילה לדיכאון בלונדון, יכולתי לקחת אתי מנורה כחולה ניידת, ולהשתמש בה במשך 15 דקות בבוקר. ידעתי שזה עזר להדוף אפיזודות דיכאוניות. בקטע של מס הכנסה, יכולתי לשנות כתובת למשלוח בתיק, כך שהניירת תישלח לרואה החשבון שלי במקום לכתובת ה-יו-פי-אס שלי. קלי קלות. ואז מגיעים ל-"תיקון". אז אם התרחישים הגרועים ביותר קורים, מה תוכלו לעשות כדי לתקן את הנזק אפילו במעט, או ממי תוכלו לבקש עזרה? אז המקרה הראשון, לונדון, אוכל לשלם כסף, לטוס

לספרד, לתפוס שמש, לתקן את הנזק אם נפלתי לדכדוך. במקרה של החמצת המכתב ממס הכנסה, אוכל להתקשר לחבר שהוא עורך דין או לשאול, למשל, פרופסור למשפטים מה הם ממליצים לעשות, עם מי עלי לדבר, איך אנשים טיפלו בזה בעבר. אז השאלה שיש לחשוב עליה כשכותבים את הדף הראשון היא: האם יש עוד מישהו בהיסטוריה של הזמן פחות אינטליגנטי או פחות בעל מוטיבציה שהבין את זה? רוב הסיכויים שהתשובה היא "כן". (צחוק) הדף השני הוא פשוט: מה יכולים להיות היתרונות של ניסיון או הצלחה חלקית? אפשר לראות שאנחנו מעלים את משקל הפחדים ובוחנים באופן שמרני את היתרונות. אז אם ניסיתם משהו שאתם שוקלים, שיכול לבנות ביטחון, לפתח יכולות. רגשיות,

כלכליות, אחרות? מה עשויים להיות היתרונות של הצלחה? חשבו על זה 10 עד 15 דקות. דף שלוש. הוא אולי הכי חשוב, אז אל תדלגו עליו: "המחיר של חוסר פעולה". בני אדם טובים מאוד בחשיבה על מה שעלול להשתבש אם מנסים משהו חדש, למשל, לבקש העלאה בשכר. אנחנו לא חושבים בדרך כלל על העלות הנוראית של הסטטוס קוו — ולא משנים כלום. אז תשאלו את עצמכם, אם אני נמנע מהפעולה או מההחלטה הזו, ופעולות והחלטות כאלה, איך ייראו החיים שלי, בעוד נגיד 6 חודשים, 12 חודשים, 3 שנים? קשה לדמיין פרקי זמנים ארוכים יותר. ובאמת נכנסים לפרטים — שוב, רגשית, כלכלית, פיזית, מה שלא יהיה. וכשעשיתי זאת, הצטיירה תמונה מפחידה. טיפלתי בעצמי

בתרופות. העסק שלי עמד לקרוס בכל רגע, אם לא הייתי מתרחק, מערכות היחסים שלי היו מתפוררות או נכשלות. והבנתי שחוסר המעש הזה לא היה אופציה בשבילי. אלה הם שלושת הדפים. זהו זה. זוהי הצבת-פחדים. ואחרי זה, הבנתי שבסולם של אחד עד 10, 1 הוא השפעה מינימלית, 10 הוא השפעה מקסימלית, לו יצאתי לנסיעה, הייתי מסכן 1 – 3 של כאב זמני והפיך עבור 8 – 10 של השפעה חיובית ומשנה חיים, שיכלה להיות די קבועה. אז יצאתי לנסיעה. אף אחד מהאסונות לא אירע. היו כמה שיהוקים, כמובן. הצלחתי לחלץ את עצמי מהעסק. בסופו של דבר הארכתי את הטיול לשנה וחצי ברחבי העולם, וזה הפך להיות הבסיס של הספר הראשון שלי, שמוביל אותי לכאן היום. ואני

יכול לייחס את כל ניצחונותי הגדולים וכל האסונות שנמנעו לביצוע הצבת פחדים לפחות פעם ברבעון. זו אינה תרופת פלא. תגלו שחלק מהפחדים שלכם מבוססים מאוד (צחוק) אבל אל תגיעו למסקנה הזו לפני שתבחנו אותם תחת מיקרוסקופ. וזה לא הופך את כל הזמנים הקשים והבחירות הקשות לקלות, אבל זה יכול להקל על רבים מהם. אסיים עם סטואיקני מודרני שאהוב עלי זהו ירז'י גרגורק. 4 פעמים אלוף העולם בהרמת משקולות, פליט פוליטי, משורר שפורסם, בן 62. שעדיין יכול לבעוט בי וברובכם. הוא בחור מרשים. ביליתי זמן רב על מרפסתו, בבקשת עצות לחיים ולאימון. הוא היה חלק מארגון סולידריטי בפולין, שהיה תנועה לא אלימה לשינוי חברתי שדוכאה באלימות על

ידי הממשלה. הוא איבד את הקריירה שלו ככבאי. ואז המאמן שלו, כומר, נחטף, עונה, נהרג והושלך לנהר. לאחר מכן איימו עליו. הוא ואשתו ברחו מפולין, ונסו ממדינה למדינה עד שנחתו בארה"ב כמעט בחוסר כל, ישנים על רצפות. כיום הוא מתגורר בוודסייד, קליפורניה, במקום נחמד מאוד, ומ-10,000 האנשים שפגשתי בחיי, הייתי מציב אותו בעשיריה הראשונה במונחים של הצלחה ואושר. ויש כאן שורת מחץ, אז שימו לב. שלחתי לו טקסט לפני כמה שבועות, ושאלתי אם קרא אי-פעם פילוסופיה סטואית? והוא השיב בשני עמודי טקסט. וזה מאוד לא אופייני לו. הוא ממעט במילים. (צחוק) ולא רק שהכיר את הסטואיות, אלא שהוא ציין עבור כל החלטותיו החשובות ביותר, את

נקודות ההטיה שלו, כשעמד על עקרונותיו והאתיקה שלו, כיצד השתמש בסטואיות ובמשהו שדומה להצבת פחדים. מה שהעיף לי את המוח. והוא סיים עם שני דברים. אחד: הוא לא יכול היה לתאר לעצמו חיים יפים יותר, מאלה של הסטואיקן. והאחרון היה המנטרה שלו, שהוא מחיל על הכל, ואתם יכולים להחיל על הכל: "בחירות קלות, חיים קשים. "בחירות קשות, חיים קלים". הבחירות הקשות — שאנחנו מפחדים ביותר לעשות, לשאול, לומר — אלו הן לעתים קרובות בדיוק מה שאנחנו הכי צריכים לעשות. והאתגרים הגדולים ביותר והבעיות שנקרות בדרכנו לעולם לא ייפתרו עם שיחות שלוות, בין אם הן בראשכם או עם אנשים אחרים. אז אני מעודד אתכם לשאול את עצמכם: היכן בחייכם

כעת ממש הגדרת הפחדים שלכם יכולה להיות חשובה יותר מהגדרת יעדיכם? כשאתם נושאים אתכם כל העת את מילותיו של סנקה: "לעתים קרובות אנו סובלים יותר בדמיון מאשר במציאות ". תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)