לגזור ולשמור: מהי הטעות שרוב האנשים עושה ומונעת ממנו להיות כריזמטי באמת?

בפעם הקודמת הסברתי איך לקבל החלטות טובות יותר מבלי להרגיש אשמים על הבחירה. היום, נחזור למסע שלנו לפיתוח הכריזמה שלנו. וליתר דיוק: לטעות הבלתי מורגשת, ש(כמעט) כולנו עושים וגורמת לנו לא לסחוף אנשים שמקשיבים לנו. ולפעמים אפילו להיפך.

הסנדלר היחף ביותר שהכירה

איך יכול להיות שהגעתי להרצאה הזו, היא שאלה את עצמה בתסכול. הוציאה לא מעט כסף. השקיעה קרוב לשעה בבחירה קפדנית של בגדים שישדרו את הרושם הנכון. אחרי הכל, לא בכל יום מגיע מרצה התפתחות אישית כל כך מפורסם מחו"ל. ולא סתם, אלא אחד המומחים בתחום הכריזמה.

רק שהיה הבדל משמעותי בין החומר שדיבר עליו, לבין הדרך שבה דיבר עליו. מעולם לא שמעה מישהו מרצה על כריזמה, כשלו עצמו הייתה כריזמה של חילזון. סוחב קדימה. אבל לאט. לאט מאוד. ולמרות שהחומר היה מעניין בתיאוריה, היא לא הצליחה להתחבר אליו.

באותה המידה יכולתי לקרוא ספר על כריזמה, היא חשבה לעצמה. כי תיאוריות על התחום יש כמו חול. והייתי מצפה מאדם שכל כך מבין, שגם יידע ליישם את זה. כדוגמה אישית. רק שהוא, היה הסנדלר היחף ביותר שהכירה.

אל תוך העולם הפנימי

אין אדם לא מעניין. ולמרות שחלק מהאנשים יחלוק עליי, אני אחזור ואומר שאין אדם לא מעניין. יש רק אנשים שלא למדו איך לשתף את מה שמעניין בהם. אנשים שלמדו שהם לא מסוגלים להיות מעניינים. אנשים שמפחדים לא להצליח. אז הם מסתירים את החלק המעניין והכריזמטי שבהם.

הסיבה שאין אדם לא מעניין היא כי לכולנו יש עולם פנימי. דעות על דברים. תובנות על דברים שעברנו. דברים שלמדנו תוך כדי התקדמות. רק שחלקנו פשוט לא מוציא את זה החוצה. ומתוך אלה שכבר מוציאים אותו, חלק גדול מגלה דבר נורא: זה לא תמיד מעניין אחרים.

לא כי זה לא אמור להיות מעניין. בחלק גדול מהמקרים, זה דווקא כן. רק שהם לא יודעים לגרום לזה להישמע מעניין. ופה בדיוק נכנס המאמר הזה. כי לא מספיק להסביר משהו בצורה הגיונית כדי להיות כריזמטי. יש פה טריק שהאנשים הכריזמטיים בעולם יודעים ורוב השאר לא.

כיצד לזהות ולפתח סגנון כריזמטי אישי?

לרוב אנו חושבים על כריזמה כעל תכונה מולדת השמורה ליחידי סגולה, אך בניגוד לדעה הרווחת, זוהי קבוצת מיומנויות הניתנת לפיתוח ושיפור. זיהוי סגנון כריזמטי אישי מתחיל בהבנה עמוקה של החוזקות הטבעיות שלנו בתקשורת: האם אנו מבריקים בסיפורים מרתקים, בעלי יכולת הקשבה אמפתית יוצאת דופן, או דווקא משדרים ביטחון ושלווה המרגיעה את הסביבה?

מנהיגים כריזמטיים כמו סטיב ג'ובס או מרטין לותר קינג לא העתיקו סגנונות, אלא בלטו בזכות האותנטיות שלהם והיכולת לבטא את החזון הפנימי שלהם באופן כריזמטי שאיש לא יכול היה להתעלם ממנו. הקפידו להתנסות, ללמוד ממשובים ובררו איזה 'טעם' של כריזמה מתאים למי שאתם באמת ומאפשר לכם להגיע להשפעה מקסימלית על הסובבים אתכם.

פיתוח כריזמה דורש תרגול מודע של הקשבה, שפת גוף פתוחה, יצירת קשר עין משמעותי, וחשוב מכל, להיות נוכחים באמת בשיחה. אנשים נמשכים לאנשים שנוכחים באופן מלא, מקרינים נוחות עם עצמם ומשדרים כנות. זכרו, מנהיגות כריזמטית אינה קשורה לשלמות, אלא ליכולת להתחבר לאחרים ברמה עמוקה ואנושית, תוך כדי שיתוף פגיעויות ואמיתות אישיות.

בחינת מודלים לחיקוי וניתוח הדרכים בהם הם משתמשים בשכנוע והשראה יכולים לספק כלים מעשיים, אך המטרה היא תמיד למצוא את הקול הייחודי שלכם.

להיסחף באמת

לפני שניכנס לטעות שרובנו עושה, חשוב להבין דבר אחד קטן: מה גורם למשהו מעניין להיות מעניין. ולא סתם מעניין. אלא מרתק. כריזמטי. סוחף. כזה שגורם לנו להישאב קדימה כמו ילד קטן שכרגע קיבל מתנה. ומת לגלות מה יש שם בפנים.

הדבר שגורם לנו להיסחף הוא היכולת שלנו להזדהות. אם אנחנו לא מסוגלים להזדהות עם משהו שנאמר, הוא לא מעניין אותנו. ולהיפך. כדי שנוכל להתחבר למשהו, אנחנו חייבים למצוא בו נקודה להשוואה. ואני אדגים:

כשאנחנו רואים סרט אימה, אנחנו לא באמת אמורים לפחד. אנחנו לא הדמות. אין רוצח מאחורינו (בתקווה). ועם זאת, אנחנו מסוגלים לדמיין את עצמנו באותו המצב. במקום הדמות הראשית. והפחד שלנו, הוא הפחד שהדמות הייתה אמורה להרגיש לו ידעה מה עומד לקרות.

באותה מידה, אנחנו עצובים כשמישהו מפורסם נפטר. גם אם אנחנו לא קרובי משפחה שלו. אז איך זה שאנחנו הופכים להיות עצובים? זה פשוט: המוח בודק איך הרגשנו כשמישהו קרוב אלינו נפטר. ואז מתוך ההשוואה הרגשית אנחנו הופכים לעצובים.

במילים אחרות, ההזדהות הרגשית עומדת במרכז היכולת שלנו להיסחף רגשית. להרגיש משהו שלא יכול להגיע מחשיבה הגיונית. ולו רק כי כדי להבין באמת משהו, אנחנו חייבים להזדהות אתו. לחוות אותו כאילו היינו שם. ואז, ההבנה הופכת לעמוקה יותר.

מהי הטעות שאנחנו עושים וגורמת לנו לא לסחוף אנשים?

עד כאן, הכל הגיוני ומובן. רק שזה בדיוק העניין. כמו שאנחנו תמיד אומרים בעולם ה-NLP, הסבר הגיוני משכנע את החלק המודע שבמוח. זה שאחראי על סינון המידע. רק שכדי שתובנה תיכנס פנימה באמת, אנחנו חייבים להחדיר את המסר לתת המודע. כי שם, הלמידה מתבצעת.

אחת התכונות הכי מעניינות בנוגע לתת המודע היא שהוא לא יודע להבדיל בין דמיון ומציאות. וככל שמשהו יותר מציאותי בדמיון שלנו, הוא גורר תגובה אמתית יותר. כמו לדמיין לימון צהוב וריחני שנחתך בעדינות ונסחט ישר מתחת ללשון שלנו. והתחושה שיש לנו כרגע בפה.

איך גרמתי לתחושה הזו להופיע בפה שלך? מאוד פשוט. תיארתי את זה בצורה חושית. הסברתי תוך שימוש בתיאורים חושיים על מה אני מדבר. כמו מה הצבע של הלימון. העובדה שיש לו ריח. התחושה של החיתוך (בעדינות). והיכן בדיוק הוא נסחט.

כאשר רוב האנשים מסביר, הוא מסביר בהגיון. לא מערב בכך חושים. הוא בונה את ההסבר. מסדר את הטענות. ומצדיק כל טענה בטיעונים תומכים. כי זה הרי הבסיס של הסבר הגיוני. להסביר את ההיגיון. רק שההיגיון מגיע עד לשערי המודע ונתקע שם.

מילים חסרות רגש. הגיון על גבי הגיון. ואנחנו לא נסחפים כתוצאה מכך. למרות שהמילים יכולות להגיע למסקנות פורצות דרך. מסקנות חכמות. שמגובות בהסברים. והתבצעה חשיבה בנוגע אליהם. רק שאם לא נוכל לדמיין אותן לא נוכל להזדהות איתן.

וזו בדיוק הטעות שרוב האנשים עושה. הוא לא ממחיש על מה מדובר. הוא פשוט מסביר. רק שבצורה הזו, המוח שלנו לא תמיד פתוח לקבל מידע. ואם אנחנו לא נצליח להקביל מתוך ידע קודם איך זה מתממש בחיים שלנו… לא נצליח להזדהות. וזה לא יהיה מעניין. או ברור באמת.

אז מה לעשות במקום?

רגע לפני שנמשיך חשוב להדגיש: אני ממליץ להשתמש בהגיון בהסברים. זה חלק מהותי מהעניין. רק שרצוי לתבל את הדוגמאות. להמחיש בצורה שתגרום לנו להבין איך משהו משפיע (או ישפיע) על החיים שלנו. או לגרום לנו לדמיין איך היינו מרגישים אם היינו באותו מצב.

לשם כך, יש להיצמד ל-3 הקווים המנחים הבאים:

א. לדבר רגשית – כן, כמו ששמעת. זה לא כזה מפתיע. ממש להגיד את השם של הרגש אמור לעלות. כמו להגיד שמשהו הוא לא כזה מפתיע. ואם שמעת דבר או 2 על NLP גם לא יפתיע אותך לגלות שתת המודע לא מבין שלילה. אז עבור תת המודע "לא מפתיע" = "מפתיע".

ב. לדבר חושית – זה לא מתחיל ומסתיים בלדבר על הרגש. אלא גם להמשיך לשאר החושים. לתאר מה רואים. מה שומעים. מה מריחים. מה טועמים. לא בהכרח את כולם באותו המשפט. רק ששילוב של מידע חושי, בהחלט הופך משהו להרבה יותר מעניין.

ג. לחשוב מהזווית שלהם – עבורנו, ההסבר שלנו תמיד מובן. הרי כל הסבר שלנו נגזר מצורת החשיבה שלנו. רק שעליהם עוברים דברים אחרים. החיים שלהם לא זהים לשלנו. ולכן, אם נבין אותם טוב יותר, נוכל לבחור דוגמאות והמחשות שמתאימות יותר לעולם הפנימי שלהם.

השילוב בין 3 הקווים המנחים האלה, הוא בדיוק מה שיגרום למה שאנחנו אומרים להיות מובן. לאחרים להסתכל עלינו בהתפעלות. להבין באמת. לשאול כדי לדעת עוד. ואז, נדע בצורה ברורה וחד משמעית שאנחנו בדרך הנכונה. בדרך לסחוף את כל השומעים שלנו.

עכשיו מסקרן אותי לשמוע בתגובות: מהן התובנות שעלו לך בעקבות קריאת המאמר?