בית > מאמרים על NLP > לפתח עור של פיל: 5 טיפים שיחזקו את האופי שלנו ויאפשרו לנו להיות יותר יציבים רגשית

לפתח עור של פיל: 5 טיפים שיחזקו את האופי שלנו ויאפשרו לנו להיות יותר יציבים רגשית

12 אוגוסט 2019
עור של פיל

היי,

בשבוע שעבר, הבאתי 7 דרכים שיעזרו לנו להגיב מהר יותר לדברים שאומרים לנו. היום, נענה על שאלתו של יוני, קורא ותיק של בלוג ה-NLP שלנו, ששאל: בדרך כלל, לא מאוד קל לערער אותי רק שיש אנשים שתמיד מצליחים להוציא אותי מאיפוס, איך אפשר להתמודד איתם?

בתוך מעגל הכעס

אם היה דבר שהיא שנאה זה שקראו לה 'יקירתי' בטלפון. לא 'גברת' שגרם לה להרגיש קצת זקנה. או אנשים שקראו לה בשמה המלא, כאילו היו הורים נוזפים. ספציפית 'יקירתי'. היה בזה משהו כל כך מתנשא ומקטין. חוסר הערכה בתחפושת של חיבה.

משהו בראש שלה היה מתנתק באותה נקודה. הווריד היה מתנפח. ואוטומטית, זה כבר לא היה משנה מה נאמר בהמשך המשפט. זו הייתה הזמנה לקרב. אף אחד לא יקטין אותה. ובטח לא הם. רק שלאחר ניתוק השיחה, הכעס תמיד התחלף בתסכול.

אז מה אם הקטינו. אז מה אם אמרו דברים בטון מתנשא. בפועל, עודף ההתלהמות לא הוביל אותה לתוצאה טובה יותר. או גרם להם להעריך אותה יותר. רק שהיא הייתה תקועה בתוך מעגל הכעס. וכמו אוגר, רצה בו במעגלים.

להחזיר את השליטה

אף אחד מאתנו לא אוהב להרגיש חסר שליטה. להרגיש שמישהו או משהו גורם לנו לעשות משהו. או להגיב בצורה מסוימת. רגשית או פיזית. ועדיין, אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים למצבים שכאלה מדי פעם.

באותו הרגע, זה מרגיש לנו מוצדק. הרי עצבנו אותנו. העבירו עלינו ביקורת. גרמו לנו להתלהב. העציבו אותנו. או כל דבר אחר. רק שלאחר מכן, אחרי שאש הרגשות שוככת, אנחנו מבינים שאולי היינו אמורים להגיב אחרת. בצורה יעילה יותר. כזו, שתשאיר את השליטה בידיים שלנו.

הבעיה היא שבזמן אמת אין לנו את השליטה להגיב במצב שכזה. ובגלל שכך, רובנו נוטה להאמין שזה "האופי" שלנו. ושזה "מי שאנחנו". רק שזה לא באמת חייב להישאר המצב. ובהחלט אפשר להחזיר את השליטה לידיים שלנו.

איך נחזק את האופי שלנו כדי להתמודד טוב יותר בחיים?

על מנת לחזק את האופי שלנו ולחזק את היכולת שלנו להישאר יציבים רגשית, נוכל להשתמש בחמשת הטיפים הבאים:

1. לשים לב לתחושות שלנו – רוב האנשים מתנהלים בצורה אוטומטית במהלך רוב היום. מבצעים את אותן הפעולות. ובין שאר הדברים, אנחנו גם מגיבים בדיוק באותן דרכים לדברים שקורים, באופן אוטומטי. פיזית ורגשית. ופה נמצא משהו מעניין.

אם אנחנו מתנהלים רגשית בצורה אוטומטית ברוב הזמן, יהיה לנו לא פשוט לבצע שינוי. לאמן את עצמנו לשנות את ההתנהגות. ולכן, נרצה להתחיל מלשים לב לתחושות שלנו. ממש לעצור מספר פעמים ביום ולשים לב מה אנחנו מרגישים. לרגע. פשוט להגדיר במילים.

עצם כך שנרגיל את עצמנו לשים לב לתחושות שלנו, יקל עלינו לשים לב לתהליך שיוצר את התחושה הלא נעימה. הרי זה לא מתחיל מהתחושה. מישהו עושה משהו. או משהו קורה. ואז אנחנו מתעצבנים. רק שבדרך כלל אנחנו שמים לב לזה מאוחר מדי – כשאנחנו כבר מרגישים.

לאחר תקופה שנעשה את זה, יהיה לנו הרבה יותר קל לשים לב מתי התחושות עולות. נדע מתי משהו עומד לעצבן אותנו. להלהיב אותנו. לגרום לנו להיות עצובים. ואז נוכל לבחור להתנהג אחרת. לבדוק איך השינוי משפיע עלינו רגשית. ואיך הוא משפיע גם על התוצאה.

2. לתרגל שהייה במצבי חוסר נוחות מפתחת – רוב האנשים יימנע ממצבי חוסר נוחות כי… הם פשוט לא נעימים מתוקף הגדרתם. רק שדברים שנוחים לנו, הם בדרך כלל דברים שהתרגלנו אליהם. לא כי הם הכי טובים עבורנו בהכרח. אלא כי היינו בהם מספיק פעמים.

אין בזה משהו רע. כי טוב שיהיה לנו נוח ונעים. רק שלפעמים, כדי להתקדם בחיים, אנחנו חייבים לצאת מאזור הנוחות שלנו. להעז. לעשות משהו שהוא "לא טבעי" עבורנו. ולעשות אותו שוב ושוב. עד שיהפוך להיות קל, פשוט ונוח עבורנו. והקטע המצחיק פה הוא זה:

עשינו את זה המון בעבר. ומגיל קטן. הלכנו לגן, כשהיינו רגילים להיות בעיקר בבית. למדנו לקרוא ולכתוב, כשלפני זה לא ידענו. למדנו לנהוג, אחרי שנים שלא ידענו. רק שכשזה מגיע למשהו שלא כולם עושים כדי להצליח יותר… שם אנחנו מוותרים לעצמנו בדרך כלל.

מצד אחד, אין לנו במצבים הללו את החיבוק של הסביבה. ולא תמיד יש לנו מישהו מנוסה שיכול לנחם אותנו כשמשהו לא עובד. והכי קל, זה פשוט לעצור הכל ולחזור ל"רגיל". כמו כולם. מנחם, קל ופשוט. רק שזה, לא יאפשר לנו להתפתח ולהשיג תוצאות חדשות בחיים.

עוד דרך לגשת לעניין הוא להבין את החדשנות שבעניין. לפעמים, האנשים שסביבנו פשוט לא מכירים את הדבר שאנחנו עומדים לעשות. הוא חדש עבורם. והם רק מפחדים עבורנו. שלא ניפגע. וזה בסדר. זה תפקידנו להוכיח להם שזה בסדר. ושזה מניב תוצאות.

בפועל, עצם כך שנוכיח (באמצעות הגעה לתוצאות ולא דרך שידול) כי ניתן לשבור את "תקרת הזכוכית", תאפשר לאמונות שלהם להשתנות מעצמן. ולא רק כלפינו. אלא גם כלפי עצמם. עכשיו, הם יוכלו לבחור להצליח יותר. אולי אפילו להשתנות בעצמם. כך עובדת ההשראה.

3. לתרגל התנהגות ללא שיפוט – בדרך כלל, יש לנו ציפיות מסוימות כלפי דברים שאנחנו עושים. אנחנו יודעים מראש אם רוב הסיכויים הם שנצליח או שלא. אם נהנה מזה או שלא. ולכן, אנו מכינים את עצמנו מראש לתוצאות הללו, כשאנחנו עומדים לעשות.

זו הסיבה שאנחנו מתרגשים לפני ביצוע דבר שאנחנו אוהבים. או מתבאסים עד כדי שאנחנו דוחים משהו שקשה לנו או לא נעים לנו. רק שכשאנחנו מראש שופטים דבר שאנחנו אמורים לעשות, אנחנו יוצרים מעין לולאה שכולאת אותנו לתוצאות מוגדרות מראש.

אני אישית "מאלף" את עצמי להגיב אחרת. ואני ממליץ גם לך לעשות את אותו הדבר: כשאנחנו אמורים להרים את היד, אנחנו לא נותנים לעצמנו מוטיבציה. לא מנסים להכריח את עצמנו לעשות את זה. או מדמיינים את התוצאה. פשוט מרימים את היד.

בדיוק באותה הדרך, אני שואף לצאת לכל מטרה שאני מציב לעצמי. פשוט לעשות. במקום לשפוט את העשייה ולבחון עד כמה שאני נהנה (או לא) ממנה, להתמקד רק בלעשות אותה בצורה הטובה ביותר. אפילו אם זה לשים צלחת בכיור או להוריד את הזבל. לעשות זה לעשות.

4. לקבל כישלון כאפשרות – הכישלון לא חייב להיות במרכז תשומת הלב שלנו. עם זאת, עלינו לדעת שבחלק מהמקרים הוא יגיע. חלק מהדברים שנתכנן על הדף, לא יצליחו במציאות. רק שבניגוד לתפישה הרווחת ב-NLP, לא אציע לקרוא לו בשם אחר.

הכישלון לא יהפוך לפחות כישלון אם נקרא לו בשם אחר. הוא קיים. הוא פוגע. הוא כואב. הוא מאכזב. רק שמכיוון שהוא תוצאה צפויה, חשוב שלא להימנע ממנו. וגם אי אפשר תמיד לצפות מתי יגיע. ואז, אם ננסה שלא להיכשל, בפועל פשוט נדחה את העשייה שלנו. לפעמים לנצח.

אז מה נעשה? עלינו לקבל את הכישלון כמצב אפשרי. ולפתח עם עצמנו דרך לנתח את הכישלון. להבין מה היה אפשר לעשות אחרת. איך הוא קרה. ומתוך הלמידה הזו, לעשות שוב ולבדוק אם התוצאות השתפרו. ואם ניכשל שוב, נסיק שוב מסקנות. כך, עד שנצליח.

ברגע שנפסיק להתייחס לכישלונות שלנו ככזה אישיו, נפסיק לפחד מהם. ובמקביל, גם ניקח פחות ברצינות כל מני הערות שכל מני "נשמות טובות" עשויים להגיד לנו או עלינו. כי תמיד יותר קל להעביר ביקורת מהיציע מאשר לעשות, להתמודד ולהשתפר.

5. להתמקד בתוצאה הרצויה – לפני מספר שנים קראתי ראיון מרתק עם ארנולד שוורצנגר. בגיל 19 הוא עזב את ביתו, בכפר קטן באוסטריה, לארה"ב. ללא שידע אנגלית, הוא החליט שיתחרה בתחרות מר עולם. ובצורה מדהימה השיג את המקום השני בתחרות.

כשנשאל מאיפה שאב ביטחון עצמי שלו כשהיגר לארה"ב, הוא השיב תשובה מדהימה: לא הגעתי לשם כדי להתמודד, הגעתי כדי לנצח. והשינוי הזה, ניצב באמצע התפישה של הרבה מאוד מצליחנים. הם לא "רק מנסים". או "מקווים לטוב". הם עושים כדי להשיג את המטרה.

איך מפתחים צורת חשיבה כזו? מתחילים מלקבוע לעצמנו את התוצאה הרצויה. ואז, מפרקים אותה לפעולות מאוד פשוטות. כאלה שאפשר לעשות בכל יום, בלי להתאמץ. ותוך התמדה, מעקב אחרי ההתקדמות ולמידה מהניסיון, נשפר את התוצאות עד לתוצאה הרצויה.

היא לא תגיע באופן מיידי, כמו שנהוג להאמין. וגם המזל לא יביא אותה אלינו. רק שאם נמשיך לפעול לכיוון המטרה שלנו נגיע אליה. ועל הדרך, האמונה שלנו בעצמנו תשתפר ונגיב בצורה יעילה יותר לכל מה שיקרה בחיינו.

לסיכום: כל אחד מהטיפים הללו משמעותי. אימוץ שלהם לאורך זמן, ייצור לנו "עור פיל". זה שנדרש כדי להתחסן מהשפעות חיצוניות. וכן, אני יודע שזה לא אינסטנט. רק שהדברים הטובים ביותר, הם אלה שצריך להתאמן עליהם שוב ושוב עד שהופכים לחלק מאתנו.

זהו להיום. עכשיו אשמח לשמוע: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

תגובות למאמר

| 4 תגובות

נשמח לשמוע מה דעתך:

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?