המאמר הכי חשוב שייצא לך לקרוא השנה: 7 התנהגויות רעילות שגורמות לאחרים לא לסבול אותך

בשבוע שעבר דיברנו על עיקרון השכנוע שמונע מרוב האנשים להשיג את המטרות שלהם. היום, רציתי לשים דגש על התנהגויות שעל פניו נותנות תחושה מאוד שגרתית. רק שבפועל, אלה בדיוק ההתנהגויות שגורמות לאנשים שלא לרצות לפגוש אותנו יותר.

מבעבע מתחת לפני השטח

יש תחושה מוזרה באוויר בתקופה האחרונה. והיא לא התחילה בעקבות הרשתות החברתיות. או אמצעי התקשורת. למרות שהם חלק מהחרפת המצב. יש תחושה שמשהו התקלקל. מאוד. משהו ערכי. משהו בדרך שבה אנשים מתקשרים האחד עם השני. וזה רק מחמיר.

על פניו, לא השתנה כלום. רק ה"מצב" החמיר. כאילו שזה מנותק מאתנו. כאילו שמשהו לא בסדר ב"הם". וזה לא נכון. משהו קרה וזה השפיע גם עלינו. דרדר את רמת השיחה ברשתות החברתיות. וזה לא נעצר שם. אלא המשיך גם לשיחות שלנו עם אחרים.

התרגלנו לכעוס הרבה. לזעום על נהגים אחרים בכביש. לזעום על הממשלה. לזעום על עוול שנעשה למישהו. לזעום על אמצעי התקשורת. על מתחרים. לזעום ולזעום ועוד קצת לזעום. רק שההרגל הזה מחלחל לתוך תחומי חיים אחרים. והכעס מצטבר.

למה יש פה כל כך הרבה כעס?

הדור שהקים את המדינה הקים אותה מכלום. לא היה להם יותר מדי. רק תקווה ורצון לשפר את המצב. וזה נכון, גם אז היה על מה לזעום. עוולות נוראיות שהתבצעו. רק שהתקווה לשפר את המצב הובילה אותם קדימה. מתוך ידיעה שאולי גרוע כרגע רק שהעתיד יהיה טוב יותר.

היום, אנחנו יותר ממוקדים בעצמנו. בהתפתחות שלנו. בנוחות שלנו. לפעמים, על חשבון הילדים שלנו. לפעמים, על חשבון אנשים אחרים. רק שהפכנו להיות יותר חשובים מאחרים. ולכן, מסתכלים פחות על העתיד. פחות דואגים ל"הם" שיהיו אחרינו.

מכיוון שכך, אנחנו מסתכלים יותר לצדדים. בוחנים מה קורה. ורוצים שלנו יהיה את מה שיש לאחרים. מגיבים בצורה רגשית. קצת כמו ילדים שרוקעים ברגליים. וזה המקור לכל הכעס שגולש סביבנו. המחשבה על "מגיע לי". שהחליפה כבר מזמן את המחשבה על טובת הכלל.

על פניו, זה לא היה אמור להפריע. אם כולם כועסים ביחד, אז סבבה. רק שחלק מאתנו משתדל שלא להגיע לשם. להיות מנומס. למצוא את מה שחיובי בחיים. ולמרות שאלה לא אלה שיעשו לייקים בהכרח, הם הרוב השקט. הרוב השקט שקצת נמאס לו מאלה שכל הזמן כועסים.

ההשפעה הפסיכולוגית של התנהגות רעילה על מערכות יחסים ורווחה אישית

התנהגויות רעילות, כפי שמתוארות במאמר, אינן רק בעיה חברתית, אלא בעלות השפעה פסיכולוגית עמוקה על הפרט ועל סביבתו הקרובה. הן יוצרות מעגל שלילי של תגובות, שבו כעס ותסכול מובילים להתנהגויות נוספות המזיקות לבריאות הנפשית.

קנאת הצלחה, הטלת האשמה על אחרים והתקרבנות מטפחות תחושות של חוסר אונים ומרירות, ובכך תורמות לירידה בביטחון העצמי ובתחושת הערך העצמי. דפוסים אלו פוגעים ביכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים בריאים, שכן הם יוצרים דחייה ומורידים את המוטיבציה של אחרים לקיים אינטראקציה.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מראים כי חשיפה מתמשכת להתנהגויות אלו, בין אם כאדם המפגין אותן ובין אם כאדם הנחשף אליהן, מובילה לרמות גבוהות יותר של סטרס, חרדה ואף דיכאון. המנגנונים הפסיכולוגיים המעורבים כוללים את הפחתת האמפתיה, קשיי ויסות רגשי ותפיסה מעוותת של המציאות.

לכן, זיהוי התנהגויות רעילות והרצון לשנות אותן הם צעדים קריטיים לא רק לשיפור איכות הסביבה החברתית, אלא גם לקידום רווחה נפשית וחיים מספקים יותר.

7 התנהגויות רעילות שגורמות לאנשים לא לסבול אותנו

7 ההתנהגויות הבאות, עשויות להיות בסדר כשהן קורות "פעם ב…" או "מדי פעם". רק שכשהן חוזרות על עצמן, הן הופכות להרגל. וכשרוב האנשים נתקל בכאלה שזה ההרגל שלהם, הם לא באמת רוצים לחזור לפגוש אותם שוב. וכן, אפילו אם הם היו חברים טובים פעם.

אלו הן 7 התנהגויות רעילות שחשוב להימנע מהן ככל האפשר (כן, גם אני):

1. קנאות סדרתית ושנאת הצלחה

זה מובן. במיוחד אם אנחנו רואים מישהו שמצליח יותר מאתנו. או שנדמה לנו שהוא מצליח יותר מאתנו. רק שכשאנחנו מקנאים בכל מי שמצליח, שונאים אותו ולא מפסיקים לדבר על זה… נהיה קצת פחות כיף לדבר אתנו.

אגב, זה לא מסתכם שם. אם אנחנו מתרגלים לשנוא אנשים מצליחים, אנחנו מעבירים מסר נורא לתת המודע שלנו: להתרגל לשנוא הצלחה. וזה דפוס חשיבה שרק ינציח את המצב ולא יגרום לנו להצליח יותר. אז כדאי להפסיק עם זה ולהתמקד בפיתוח שלנו ושל אחרים.

2. לקיחת הכל בצורה מאוד אישית

לפעמים נדמה לנו שהכל קורה דווקא לנו. אפילו אם זה משהו מהחדשות. או קרה למישהו קרוב. וזה הגיוני. זה קרה פה, בחיים שלנו. ובטוח ישפיע עלינו באיזו שהיא צורה. אז אנחנו מתעצבנים. או נעלבים. או שזה מעיק עלינו.

רק שכל דבר חדש פשוט נערם בערימת הדברים שקורים לנו. וחבל. כי מעבר לכל הלחץ והעומס הרגשי, רק אחוז קטן מאוד מזה באמת קשור אלינו. וכשאני אומר קשר אלינו אני מתכוון ל"משפיע עלינו ואנחנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה". מכל השאר אפשר להתעלם.

3. התקרבנות

זה המשך של הסעיף הקודם. הקורבנות לא רק לוקחים הכל באופן אישי, זה גם תמיד נעשה להם. קורה להם. נפל עליהם משום מקום. נסחפו לתוך זה. ואני לא אומר שזה לא קרה להם. רק מטיל ספק שכל הדברים הרעים קרו דווקא להם "משום מה".

האמת היא שיש להם דפוסים שליליים של התנהגות. כאלה ש"מזמנים" להם חוויות שליליות. ולמרות שלכולנו קורים דברים לא טובים (בין השאר), הם רוצים להאמין שזה הגורל שלהם אז לא מגיבים אחרת מהרגיל. מה שגורם לעוד קצת "לא טוב" להיכנס להם לחיים.

דברים קורים. לכולם. השאלה היא איך אנחנו מגיבים לזה. איך אנחנו מוציאים מזה את המיטב. וממשיכים הלאה. כי לכולם קורים דברים. ואם הם רוצים להשיג יותר בחיים, צריך להתאמץ. לשנות. לעשות. ועל זה כבר דיברנו המון במאמר של יום ראשון הקודם.

4. פרשנות פסימית אובססיבית

אצלם הכל רע. תמיד לכולם יש כוונות שליליות. תמיד מחפשים מה רע בחיים. ואם שום דבר לא רע, הם מתכוננים לרגע שיהיה כבר רע. כי על פי תפישת העולם שלהם, חייב להיות רע.

רק שלאנשים אחרים קשה עם הפסימיים. כי החיים שלהם מספיק מורכבים גם בלי החבר המבאס. זה שהכל רע אצלו כל הזמן. וזה שכל הזמן רק מספר מה רע. ומבואס ללא שום פתרון או אפשרות לשיפור. והקטע המפתיע, הוא שבאמת אפשר להסתכל על דברים אחרת.

כי אם נחפש מה כן טוב בכל מצב, זה לא אומר שאנחנו לא רואים את הרע. הוא עדיין שם. זה רק אומר שאנחנו מחפשים את התקווה. את הדבר שכן יכול לקרות. ומשפרים את היום שלנו אפילו קצת. ובינינו, אם 2 הפרשנויות נכונות, לא עדיף את זאת שתגרום לנו להרגיש טוב יותר?

5. הטלת פצצות "כל האמת בפנים"

בשנים האחרונות, המונח "להגיד את כל האמת בפנים" הפך להיות ערך מוביל. כאילו שלפרוק את המחשבות מבלי להתייחס לאדם שמולנו זה כל כך נפלא. בעיקר כי… לאנשים יותר אכפת מהתחושה שלהם מזו של החברים שלהם.

כמובן שאפשר לנסות לכבס את זה כאילו שזו כנות. רק שבתכל'ס, יש דרך להביע דברים. וסתם לזרוק את פצצת "כל האמת בפנים" שלנו מבלי להתחשב ברגשות החברים שלנו זה… חוסר טאקט במסווה של התנהגות יעני טובה.

6. שיפוט ציני מתמיד של אחרים

זה לפעמים מרגיש מגניב להעביר ביקורת עוקצנית על משהו. אפילו מצחיק מדי פעם. כי זה יכול להיתפש כשנינות. או כאילו שאנחנו בעלי ערכים טובים או גדולים יותר.

רק שבאיזה שהיא נקודה ברור גם לחברים שלנו שזה יכול להתהפך בכל רגע. אם נריב איתם. או שמשהו לא נעים יקרה בינינו. ובעוד שזה מצחיק שצוחקים על מישהו אחר, זה יכול להיות כואב למדי כשזה מופנה כלפינו. כך, שאנשים מאוד נזהרים ממעבירי הביקורת הציניים.

7. הצדקת התנהגות שלילית

אף אחד לא רוצה לדעת שהוא מתנהג בצורה שלילית. ואם כבר עשה משהו שלילי, חייב להיות לו הסבר טוב שמצדיק את זה. רק שלפעמים, כשמתנהגים הרבה בצורה שלילית ומצדיקים את זה, זה כבר לא תופס בתור הסבר טוב.

ולא, זה לא משנה ש"כולם עושים את זה". ולא, זה לא משנה ש"אם הממשלה/שר/טייקון עושה משהו רע". ולא, זה לא משנה ש"יצחקו עליי אם אני אעשה את זה". התנהגות שלילית היא לא מוצדקת. בשום אופן שהוא. וכן, ראוי להרגיש רע כשעושים אותה.

מה לעשות במקום?

לפני שנים, שמעתי משפט ששינה לי את החיים: בחדר חשוך, עוד חושך לא עושה שינוי, רק שפנס קטן שנדלק הוא אור. ואם נהיה אור עבור אחר, לא בטוח שנצליח להשפיע עליו. רק שנתנו לו קצת אור. ואם מישהו קיבל השראה והפך גם הוא לפנס קטן, יש יותר אור בעולם.

אי אפשר לצפות שאחרים ישתנו. סתם ככה. כי תובנה נחתה עליהם מלמעלה. קודם כל, מה שהם עושים חייב להפסיק לעבוד להם. ואז הם צריכים לראות קודם דוגמה אחרת. אחת שעובדת. אחת שאדם אחר עשה לפניהם. כי ככה אנחנו. מעתיקנים.

כדי שהם ישנו את ההתנהגות שלהם, אנחנו צריכים לעשות זאת קודם. מתוך תקווה מלאה שמישהו יקבל מאתנו השראה. ולא לחכות להם. אלא להציב סטנדרט איכותי מתמיד. גם כשלא קל. עד שמישהו יישבר וגם יעמוד בו. כי זו הדרך היחידה ליצור שינוי אמתי.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות מה דעתך על המאמר?