בשבוע שעבר קיבלתי מייל מקוראת חדשה בבלוג ה-NLP שלנו בשם דניאל. דניאל צריכה בקרוב להציג מצגת בפני כל חבריה לקורס בתואר וכל השבוע האחרון חווה פחד קהל די קיצוני. והשאלה שלה הייתה מאוד עניינית: איך מתמודדים עם חרדת קהל בזמן אמת?
מה הבעיה האמיתית עם פחד קהל?
הבעיה עם פחד קהל לא מתחילה כשאנחנו נעמדים בפני הקהל. היא לרוב מתחילה הרבה לפני. כשיש לנו את השנייה הראשונה לחשוב על זה. ואצל רוב האנשים במצב הזה, הדמיון מתחיל לרוץ. הלחץ עולה. כאילו שאנחנו כבר שם. והלחץ, מצטבר עד שמגיע זמן האמת.
עכשיו נכון, יש אחלה כלים להתמודד היום עם פחד קהל (גלסופוביה) אם יש לנו קצת זמן בבית. חלקם מתחום ה-NLP וחלקם מתחומים אחרים (כמו CBT, EMDR ועוד כל מני דברים עם ראשי תיבות באנגלית).
רק שהשאלה של דניאל עסקה בזמן אמת. כמו גלגל הצלה מיידי. וזה, קצת מאתגר. כי לא תמיד אנחנו מספיק רגועים כדי לבצע עם עצמנו תרגילי דמיון מודרך או NLP. אז מה כן אפשר לעשות בזמן אמת?
מהם 3 הטיפים הכי טובים שקיבלתי להתמודדות עם פחד קהל?
לא תמיד היה לי קל לעמוד מול קהל ולדבר. וכן, אני יודע שזה לא נראה ככה כשרואים הקלטות של קורסי ה-NLP או של הרצאות שהעברתי. רק שתאמינו לי, זה דרש לא מעט אימון. ובהתחלה, גם אני פחדתי לעמוד ולדבר מול קהל.
בפעם הראשונה שעמדתי בפני קהל הייתי בטוח שאני בוער. הברכיים שלי שקשקו. הקול שלי רעד. לפחות זה מה שאני הרגשתי מבפנים. רק שהמזל שלי היה שמישהו שעבדתי איתו והיה מיומן בעמידה מול קהל נתן לי טיפים. הרבה לפני שהכרתי את ה-NLP. ולא סתם טיפים.
הוא נתן לי טיפים לזמני לחץ. מהסוג שאפשר לזכור גם כשאנחנו לא מאופסים. מהסוג שיכול לאפס אותנו עכשיו. והטיפים האלה, הצליחו לגרום לי להשתחרר. להפסיק לחשוב על התחושה הפנימית שלי ועל "מתי אני אפקשש". ואלה הטיפים שאני רוצה לתת לך עכשיו:
טיפ 1: לחפש 3 חיוכים
הנטייה הטבעית של רוב האנשים היא לחפש אצל אחרים סימנים שמסמנים ביטחון או סכנה. כעס או פחד מול הבעות רגועות או חייכניות. זה הגיוני מאוד. טבעי מאוד. הישרדותי אפילו. גם אם זה נעשה ברקע, בתת מודע. בלי שאנחנו שמים לב. כדי לדעת אם לברוח או להישאר.
הציפיה של חלקנו להיכשל, גורמת להם לחפש את הסימנים השליליים. אלה שמעידים שמשהו לא בסדר. ואם אנחנו מחפשים אותם מראש, הגיוני שנמצא אותם. וזה יגרום לנו להילחץ. ואז לחפש עוד כאלה. כמו מעגל של אמונה שמגשימה את עצמה והורסת לנו את הביטחון.
בגלל זה, הוא לימד אותי טריק שמעולה לזמן אמת. בהפסקה לפני שההרצאה מתחילה, לא לעבור על התוכן שוב. במקום זה, דווקא לדבר עם הקהל בחוץ. להתחבר אליהם. לחפש אנשים מחייכים. חיוביים. ואז, כשההרצאה מתחילה, לחפש אותם בקהל.
ברגע שזיהינו אותם בקהל, נוכל לעבור ביניהם עם המבט שלנו בזמן שאנחנו מדברים. להסתכל בעיקר עליהם. וכך, אנחנו יוצרים מעין נקודות מייצבות של חיוך. הרי כשאנחנו מדברים לאנשים שאנחנו מסמפטים ומחייכים אלינו, יהיה לנו קל יותר להירגע ולהתרכז בעיקר.
טיפ 2: להתמקד במה שאנחנו יודעים
יש קטע כזה של העמסת יתר של ציפיות. לא בהכרח מהקהל. אלא דווקא מעצמנו. כאילו שאנחנו מצפים מעצמנו להיות דוברים רהוטים, משעשעים ומרתקים כמו דוברים שאנחנו נהנים לראות. והאמת היא שלמרות שזה עשוי להיות נחמד, זה לא באמת חובה.
ברוב המקרים, יתנו לנו לדבר על נושא שאנחנו מבינים בו. וגם אם לא, נצטרך לדבר על נושא מאוד ספציפי. והשומעים מגיעים לשמוע אותנו מדברים עליו. כך שאם נתמקד רק במה שאנחנו יודעים ובמה שחשוב לנו להעביר, יהיה לנו קל יחסית להעביר את ההרצאה.
מה שכן, נצטרך לחשוב מראש מה המסר שאנחנו רוצים להעביר. ויש אחלה דרך להכין הרצאה טובה שממוקדת במה שאנחנו יודעים. אם מעניין אותך, אפשר להיכנס לקישור הבא ולקרוא עליה: איך להכין נאום תוך 5 דקות ולגרום להם להריע לך בסופו?
לא לפחד להודות כשלא יודעים
החלק שהכי מפחיד את רוב האנשים בנוגע להרצאה הוא שמישהו ישאל אותם שאלה שלא ידעו לענות עליה. יפערו את הפה שלהם ויסגרו אותו כמו דגים בלי להוציא צליל. שהקהל יצחק. שהם ירגיש מושפלים. ודוגרי? כשזה הסרט שרץ לאדם בראש, אפשר להבין למה הוא מפחד.
רק שבמציאות מותר לנו להגיד שאנחנו לא יודעים, כששואלים אותנו משהו שאנחנו לא יודעים את התשובה אליו. מותר גם לומר שנבדוק ונחזור אליהם אם זה חשוב. לרוב, זה לא באמת יהיה חשוב להם בכלל. וגם אם כן, נוכל לבדוק את הנושא באיזי בבית ולשלוח תשובה.
עצם כך שאנחנו יודעים שאנחנו לא חייבים להיות מושלמים, מוריד לחץ עצום בזמן אמת. מאפשר לנו להשתחרר מתוך פחד קהל לתוך ההרצאה. אז, נחפש את נקודות החיוך בקהל שלנו ונתמקד רק במה שאנחנו יודעים. וזו, כבר נקודת התחלה הרבה יותר טובה.
שיהיה לך המשך יום מעולה,
ליאור
