בית > מאמרים על NLP > בעיטה בתחת: המאמר שאסור לכם לקרוא אם אתם מחפשים תירוצים להמשיך להתחמק מעשייה

בעיטה בתחת: המאמר שאסור לכם לקרוא אם אתם מחפשים תירוצים להמשיך להתחמק מעשייה

22 ינואר 2017

היי,

בפעם הקודמת, דיברנו על 7 טעויות שכנראה עשית בלי כוונה במהלך שיחה וגרמו לה להיות משעממת. היום, כשאנחנו כבר 22 ימים בתוך 2017 אני מעוניין לשתף אותך בסיפור האישי שלי. ולא כי אני "מה זה מעניין". אלא כי יש פה פואנטה. כזו שתבעט לך קצת בתחת.

כי עוד שנה שבה "כמעט עשית שינוי" היא לא באמת שינוי. העולם לא סופר את ה"כמעט"ים. הוא סופר תוצאות. וכן, גם חשבון הבנק שלך סופר רק תוצאות. וגם בני ובנות הזוג. וגם המשפחה והחברים. אז לא הגיע הזמן…?

סוף העולם הפרטי שלי

זו הייתה שנת 2000. זו שניבאו בה שמשהו עומד להשתנות. ואני הייתי ציני. כמו תמיד. איזה שינוי ואיזה שטויות. שוב פעם סיפורים על סוף העולם. כאילו שמשהו ישתנה רק כי התאריך ישתנה. וצדקתי. שום דבר לא השתנה בעולם. רק ש-2000 הייתה סוף העולם שלי.

בבסיס האופי שלי, הייתי ציני. וכאילו שזה לא היה מספיק, גם הייתי ספקן גדול. מאלה שהולכים לשבוע הספר וחושבים עד כמה אלה שקונים את כל ספרי ההתפתחות האישית נראים מטופש. אלה שחושבים שלקנות ספר שעוזר לאדם למצוא את עצמו זה ילדותי.

בספר שעוזר לך למצוא את עצמך, כך חשבתי, צריכים להיות רק 2 דברים. שורה שכתוב בה "הנה אתה". ועוד חץ שמצביע כלפי הקורא. שזה בעיקרון נכון. רק שהיום אני יודע שיש עומק נוסף לדברים. עומק שפעם הייתי מפספס. ולא כי הייתי לא חכם.

שנת המילניום הייתה סוף העולם שלי. או לפחות תחילת הסוף של הציניות הקרה. זו שפוסלת הכל. זו ששמה חומה ביני לבין אחרים. זו שאין בה אמון באחרים. או מוכנות לבדוק משהו ששונה ממה שאני מכיר. והיא הייתה ההתחלה של החיים שלי, בדיוק באותה המידה.

הנזיר שלא שינה אצלי (כמעט) כלום

בחיים אני לא אשכח את זה. הגעתי קצת יותר מוקדם מהרגיל למקום שבו נערכה הרצאה בתחום העיסוק שלי אז. ובזמן שחיכיתי, סקרן אותי לדעת איזו הרצאה יש בפנים. כי הייתי צריך להעביר זמן ואינטרנט בסלולרי… לא היה אז כמעט.

מסתבר שהייתה שם הרצאה של איזה נזיר או נזירה. מישהו שהגיע מהמזרח. אז הסקתי שזה עוד משהו מהרוחניקיות הזאת שכל כך התנגדתי אליה אז. אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. בעיקר כי הגעתי ממש מוקדם. ממש. ופתאום נפתחו הדלתות והקהל התחיל לצאת.

עם הקהל יצא משהו בגלימות אדומות. ואני אומר משהו כי האדם הקירח והזקן שבגלימות יכול היה להיות אישה או גבר. וזה לא באמת שינה אם זה אישה או גבר. כי זה היה מסקרן. אחר. ולא רק כי הכריחו אותי אז לקרוא את "הנזיר שמכר את הפרארי שלו". ועדיין… מסקרן.

כששאלתי אותם על מה מדובר, הם אמרו שישמחו לפרט רק לא עכשיו. עכשיו עושים מדיטציה. והזמינו אותי להצטרף. אותי. להצטרף. ברצינות. מעצם המחשבה על לשבת עם מכנסיים אלגנטיות ומגוהצות על הדשא, כמעט נכנסתי לחרדה. ובכל זאת הציעו יפה. והנזיר. אז ישבתי.

ישבתי במשך 5 דקות שלמות עם עיניים עצומות. שזה המון. הקשבתי להנחיה שלהם. שמעתי את הרוח. שמתי לב לנשימות. ואחרי 5 דקות של שעמום טוטלי חתכתי משם. זה לא עשה לי כלום. שום דבר. בטח שלא חוויה רוחנית. הציניות נשארה במקום. ואני המשכתי להרצאה.

זה היה רק מאוחר בלילה כשחזרתי הביתה. מצאתי את העלון שהם חילקו. משהו על אנשים בשם פאלון דאפא. נזירים שנרדפו החוצה מסין. שהשלטון הסיני רדף אותם עד חרמה והרג את אחיהם. והיום הם מסתובבים בעולם ומפיצים את המסר שלהם שעוסק בחמלה ובסובלנות.

נכנסתי קצת למחשב לקרוא עליהם. ואז זה הכה בי. אנשים שרדפו אותם. אנשים שרצחו את אחיהם. היו מוקפים במוות ובפחד. וכל מה שהיה חשוב להם, היה לדאוג שאחרים יחשבו על חמלה וסובלנות. משהו שם לא הסתדר לי. אנשים שלא חושבים רק על עצמם?

סדק בחומה

התובנה סדקה משהו בחומה שלי. ואפשרה למשהו אחר לחלחל. ההבנה שמול פני המוות, אנשים יכולים להיות מרוכזים במשהו שגדול מהם. ופועלים כדי לקדם את המטרות שלהם. לא "כשיהיה להם יותר נוח". כי לא נוח להם. וגם לא "כשהמצב יאפשר". כי המצב נכפה עליהם.

זה לא שהפכתי את עורי ונהייתי נזיר. רחוק מאוד מזה. רק שמשהו שם התחיל להשתנות. בעיקר בהסתכלות על אירועים שפעם היו מערערים אותי. כמו משהו שלא הצליח לי. או כמו אדם שאהבתי ונפטר. או כמו מערכת יחסים שהסתיימה.

רוב האנשים מתרסק אחרי אירועים כאלה. הוא לוקח את זה אישית. כאילו שזה דבר שנעשה לו. נכפה עליו על ידי כוח עליון. ואז שוקע לתוך הבאסה האישית שלו. רק שצורת החשיבה הזו לא מקדמת אף אחד. היא מאמינה שכל החיים נכפים עלינו. וכל הדברים נעשים לנו.

זו הנקודה שבה משהו נשבר אצלי. פתאום ראיתי דברים מעט אחרת. לא כמו סתם לשמוע עדויות של ניצולי שואה שמספרים מה דחף אותם לעשות למרות הזוועה. אלא בפעם הראשונה המסר עבר את השמיעה ובאמת הפך להבנה. ההבנה שאם לא נעשה, שום דבר לא ישתנה.

ההבנה שאם נמשיך עם מה שנוח, לעולם לא יהיה זמן מתאים. לעולם המצב לא יאפשר. כי כשנוח, אנחנו לא באמת משנים כלום. רק כשמשהו מפסיק לעבוד. כשמשהו מתרסק. כשמשהו מתקלקל כל כך שאין לנו אפשרות אחרת. וחבל שאנחנו מגיעים לפינות האלה כדי לעשות.

זה הזמן

כמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו 22 ימים בתוך שנת 2017. מה שאומר שכמעט סיימנו את החודש הראשון בשנה. ורובנו לא זז מילימטר כלפי המטרות שלו. לא עושה את מה שצריך כדי להגיע למקום שהוא רוצה. כי הוא מחכה. לזמן הנכון. למקום הנכון. כשיהיה נוח.

והתירוצים… לא חסר. וההסברים… לא חסרים. תמיד יש סיבה שבגללה עד שאני לא אעמוד במצבם אני לא אבין למה הם דוחים לנצח. והיתרון הגדול: אני לא צריך להיות במצבם. כי בחיים לא אוכל לעמוד במצבם. וגם לא ארצה לעמוד במצב שבו אני מחפש תירוצים לדחות.

כי ההסברים הם לא באמת עבורי. אלה ההסברים שלהם עבור עצמם. אלה שמאפשרים להם להרגיש בנוח בזמן שהם דוחים. מצדיקים את עצמם. חמודים כל כך. רק שלא זזים במילימטר. ובמקום זה, עסוקים כל היום במלחמות בפייסבוק. בלעשות לייקים. כמו אוגרים על גלגל בכלוב.

היום הוא בדיוק היום שיוצאים בו לדרך. היום הוא היום שיורדים מהגלגל ומתחילים ללכת קדימה. כן, בגלל שלא קל. לא למרות. וכן, בגלל שיש לנו עוד הרבה דברים שגרתיים להספיק. כי להכניס דבר חדש ללו"ז שלנו דורש מאמץ. אוי ואבוי. מאמץ!

היום הוא היום כי אין לנו מכונת זמן. והזמן השני הכי טוב (אחרי אז, שהייתה ההזדמנות ההיא) הוא עכשיו. ועכשיו הוא כל מה שיש לנו. כי אם לא נרים את התחת עכשיו ונעשה, נישאר באותה נקודה. רצים על הגלגל. מרגישים שמתקדמים. ובפועל באותו מצב.

באותו מצב כלכלי. באותו מצב אישי. באותו מצב בתוצאות שלנו. ולמרות שתמיד נוכל לשקר לעצמנו בפנים, רצוי שלשם שינוי נפסיק. אז מה אם נכשל. אז מה אם ניפול. אז מה אם יגידו לנו לא. כל שינוי דורש מאתנו להתמודד עם מצבים חדשים. והצלחה גדולה היא מצב חדש.

וכל הצלחה מורכבת מצעדים קטנים יותר. רק שאם לא נצא לדרך לא נגיע בסוף. ואם לא נצא לדרך מהמחשבה על מה שלא יהיה קל, נכשלנו מבלי להניח רגל על המסלול. 100% עונש ו-0% אחוז מאמץ. וזה עונש שניתן למנוע. ולא חבל שלא נקבל את הפרס שמגיע לנו בסוף?

עכשיו הוא הזמן לצאת לדרך. ועכשיו כבר אי אפשר להגיד "לא ידעתי". ועכשיו כבר אי אפשר להגיד "אולי אחר כך". כי עכשיו הכתובת על הקיר. ועכשיו ברור שלא יהיה אחר כך יותר נוח. ועכשיו הוא הזמן היחיד שבו נוכל להתחיל לצעוד לכיוון הדברים שאנחנו רוצים.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לקרוא בתגובות פה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך יום מעולה,
ליאור

תגובות למאמר

| 8 תגובות

נשמח לשמוע מה דעתך:

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?

רוצה לקבל מידע על קורס ההכשרה ב-NLP?