למה קשה לך לדמיין? (והדבר הפשוט שחשוב להבין כדי להצליח לדמיין בקלות)

היי,

בפעם הקודמת, הצגתי 3 טריקים שיעזרו לשפר את יכולת הריכוז שלנו. היום, נדבר על נושא שחוזר על עצמו שוב ושוב במהלך הכשרת ה-NLP: איך להשתמש בכלים הדורשים שימוש בדמיון עם אנשים ש(לטענתם) לא מסוגלים לדמיין?

אז נכון. ב-NLP קיימים די הרבה כלים שמאפשרים לנו ליצור שינוי גם ללא שימוש בדמיון. עם זאת, חבל לוותר על מגוון הכלים שכן דורשים דמיון. במיוחד בהנחה שאין דבר כזה באמת. כל אדם מסוגל לדמיין. השאלה היחידה שנשאלת היא: איך להביא אותם להצליח לדמיין?

גבולות גזרה

מגיל קטן, אנחנו שואפים ליצור סדר במציאות שלנו. רוצים להבין מי אנחנו ומי אנחנו לא. מה מותר לנו ומה אסור. מה מותר לאחרים ומה אסור. ובמהלך הדרך, נוצרות אמונות שמתפקדות כחוקים פנימיים. כאלה שעוזרים להבין מה קרה, מה זה אומר ואיך להגיב למה שקרה.

ברגע שאמונה כזו מתקבעת, אנחנו שומרים עליה. אפילו אם היא לא מבוססת על המציאות. מספיק שמישהו סמכותי אמר לנו את זה. רק שחלק מהאמונות האלה תוקע אותנו. מגביל אותנו. מונע מאתנו להשיג יותר ולהצליח יותר. קוראים לאמונות האלה אמונות מגבילות.

רוב האנשים שלא מסוגל לדמיין, לא באמת מתכוון לזה שהוא לא מסוגל. לא. אני לא מתכוון לזה שהם משקרים. ברור שמבחינתם, הם לא מסוגלים. וכשהם מנסים, זה רק מלחיץ אותם יותר. כך שהסיכוי שיצליחו יורד. כי מי מסוגל להירגע ולדמיין כשהוא לחוץ ומאוכזב מעצמו.

אז מאיפה אני יודע שהם מסוגלים לדמיין? מאוד פשוט. אם הם מסוגלים להיזכר, הם עושים את זה בדמיון. אחרת מאיפה יידעו אם הם מסוגלים לדמיין או לא. עצם כך שהם יודעים את זה, דורש מהם להיזכר שהם ניסו לדמיין ולא עבד להם. רק שהם לא מבינים שזה אותו הדבר.

זה נכון, זיכרון ובניית דבר חדש בדמיון דורשים הפעלה שונה של הדמיון. באחד, אנחנו "מקרינים" עליו משהו שכבר חווינו. בשני, אנחנו "מקרינים" עליו מספר דברים מזיכרונות נפרדים ומחברים אותם למשהו חדש. רק שבראש של אלו שלא מסוגלים לדמיין זה לא העניין.

כשהציפיות יותר גדולות מהדמיון

הסיבה שרוב האנשים שלא מצליח לדמיין נתקע, טמונה בהגדרה שלו לדמיון. ליתר דיוק, זה טמון בציפייה שגויה שלהם מ"מה אמור לקרות בדמיון". הם מצפים שהדמיון יהיה מדויק. כמו סרט שמוקרן. כאילו שהדבר שהם מדמיינים אמור להיראות ולהישמע כמו המציאות.

בפועל, עודף הציפיות מהדמיון הוא זה שתוקע אותם. הם מצפים שיקרה משהו יותר טוב ממה שכבר קורה אצלם בראש. רק שהם מעולם לא טרחו לשאול אף אחד איך נראה הדמיון אצלו בראש. כי אם היו עושים את זה, הם היו מגלים משהו מעניין.

הדמיון האנושי אינו אחיד. אין מסך של טלוויזיה שמייצר תמונה אחידה. יש אנשים שמדמיינים תמונה בחדות מציאותית. יש כאלה שמדמיינים משהו שקוף. הם יודעים שהם מדמיינים את מה שהם רוצים. וזו הרבה יותר ידיעה מצפייה מדויקת.

עם זאת, שני סוגי הדמיון עובדים. ולא, לא באמת צריך לראות משהו בצורה חדה כדי שהוא יעבוד. רק שעודף הציפיה לקבל סרטון ברמת HD או 4K גורם לאלה שאינם מצליחים לזלזל בתוצאה שלהם. והם חושבים שזה לא מספיק טוב. או שהם לא עושים את זה כמו שצריך.

מה חשוב לדעת על הדמיון כדי להשתמש בו באופן יעיל?

כשאדם לא מאמין שהוא מסוגל לעשות משהו, הוא בדרך כלל מנסה להימנע ממנו. רוצה להימנע מאכזבה ומתסכול. בגלל זה, גם אלו שמעוניינים לעבור את השינוי ולא הצליחו בעבר לדמיין, עוצרים אותנו בנקודה הזו. רק שאפשר לפתור את זה בקלות.

ואיך נעשה את זה? נעביר להם בדיוק את המסר העיקרי של המאמר הזה: הדמיון לא אמור לעבוד כמו סרטון וידאו. בטח לא אם אנחנו לא מיומנים בשימוש בו. וזה נכון, אפשר להגיע בו לרמת דיוק גבוהה. רק שחייבים להתחיל מההתחלה. וזה ידרוש מאתנו לדמיין קצת.

מאותו הרגע, פשוט נוכיח להם שהם מסוגלים לדמיין אם הם מסוגלים להיזכר. וזו הדרך הכי פשוטה לעשות את זה:

נתחיל מלהסתכל על היד שלנו במשך עשר שניות. אז, נעצום עיניים ונזכר בה. זה מאוד פשוט. כל אחד יכול לעשות את זה. במיוחד כשברור לו שזה לא אמור להיראות אותו הדבר. וזה יכול להיות שקוף לגמרי. רק שייתן את התחושה שאנחנו זוכרים איך היא נראית.

בשלב הבא, נפקח את העיניים ונסתכל על היד במשך עשר שניות נוספות. אז, נעצום את העיניים ונזכר בה. רק שהפעם, נשים לב לדרך שבה אנחנו רואים אותה בזיכרון. האם היא מדויקת? האם היא שקופה? האם אנחנו באמת רואים את הקווים על הידיים?

התרגיל הזה, פשוט כשיהיה, עוזר לנו להציב ציפיות ראליות כלפי השימוש בדמיון בתוך הראש. הן ברמת הזיכרון והן באמת הדמיון. אז, נבין כי גם חידוד התמונה יכול להתבצע כשהתמונה שקופה. כי אין לנו צורך לראות את הפרטים המדויקים כדי לדעת מה הם.

התת מודע שלנו, שמכיל בתוכו גם את הדמיון, יודע לשלוף את המידע. כל מה שאנחנו צריכים הוא להתמקד פחות בדמיון אלא יותר בידיעה. כמו זו שיש לנו בחלום. כי בחלום, אנחנו רואים הרבה דברים בצורה שאינה מדויקת או נכונה. רק ששם, אנחנו יודעים מה הם מסמלים.

הידיעה הזו, היא הדבר שחשוב באמת בתוך תהליכים שדורשים שימוש בדמיון. ברגע שנבין זאת, יהיה לנו קל יותר להגיע לתוצאות. וככל שנאמין יותר ביכולתנו לדמיין, כך נוכל לתרגל את היכולת הזו ולדמיין בצורה יעילה ומדויקת הרבה יותר.

עכשיו אשמח לקרוא בתגובות פה למטה: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

תמיד שלהם (פירורי תובנות 297)

אני רוצה לגרום לאנשי המכירות שלי לסגור 80% מהשיחות, הוא אמר. בטלפון. ובשיחות קרות. כאלה שבהם מתקשרים לאדם שלא התעניין בכך. וזה יפה שהוא רצה. רק שהרצון שלו מבוסס על מספרים קרים. כאלה שהמנכ"ל ישמח לראות. רק שבמקרה שלו, המספרים האלה תלושים מהמציאות.

אם המוצר שלו היה חובה מהותית לכל אדם, ממש כמו חמצן לנשימה, אז מילא. אפשר היה לגרום לנס הזה להתרחש. רק שהוא מכר "חבילות" לוטו. בטיעונים שהיו… קצת פחות מאמתיים. לאנשים שלא היו צריכים את זה. אז ביקשתי את סליחתו וויתרתי על התענוג. ולא רק מהסיבה האתית.

בעולם אידיאלי, הכל פשוט יותר. אפשר לנחש מראש את התוצאה של כל דבר שקורה. הרי זה הגיוני שאם אנחנו עושים משהו שוב ושוב, נקבל את אותה התוצאה בדיוק. רק שהעולם האידיאלי שאנחנו מדמיינים לא לוקח בחשבון הרבה דברים. כמו קיומם של אנשים אחרים. או אירועים אחרים.

כל דבר יכול להשפיע על התוצאה הסופית. זו לא סיבה שלא להציב מטרות כמובן. אלא דורש מאתנו להבין שלא כל דבר תלוי רק בנו. יש דברים שתלויים בנו. בצורת החשיבה שלנו. ובעשייה שלנו. רק שכמות הדברים האלה קטנה מאוד. כי ברוב המקרים, אנשים אחרים מעורבים.

אנשים לא בהכרח יגיבו כמו שנרצה. אפילו אם הגיוני שכן. אפילו אם נסביר להם למה ומה ואיך. אפילו אם זה אמור היה לעבוד על הדף. כי למרות שכל אחד מאתנו חושב בהגיון, זה לא בהכרח אותו ההיגיון. ולפעמים הרגש הוא ההיגיון. ולפעמים ההיגיון מתבסס על צורת חשיבה ששונה מהותית משלנו.

החוכמה במכירה היא לא בהכרח לגרום לכמות גדולה של אנשים לקנות. כי בשיטה הזו, אפשר לעשות מיליון מניפולציות כדי לגרום לאדם לרכוש דבר שיחזיר לאחר יום. וזה לא שכסף לא ייכנס לעסק. אלא שגם ייצא ממנו באותה המהירות. ולא עשינו בכך כלום. מלבד לפגוע בשמו הטוב של העסק.

החוכמה במכירה היא להציע לאדם דבר שהוא צריך. ומכאן, כל מה שצריך לעשות הוא רק לאפשר לאדם להרגיש בנוח עם הבחירה. לגרום לו להפסיק לשים לעצמו רגליים בדרך לבחירה. ולעשות כמיטב יכולתנו כדי שלא לשים לעצמנו רגליים במהלך הדרך.

גם אז, זה לא מבטיח לנו 100% הצלחה במכירות. ולמה? כי תפקידו של האדם שמוכר הוא להבהיר כמיטב יכולתו לאדם שמולו למה הוא צריך את הדבר. להבין איך זה עוזר לו. ואז, להניע אותו לבצע את הפעולה. בצורה שתגרום לו להרגיש שלם עם הבחירה שלו.

עם זאת, הוא יכול להחליט שלא לרכוש. מותר לו. זו זכותו המלאה. אפילו אם ברור לנו שזו טעות. אפילו אם הבהרנו לו שזו טעות. אפילו אם טרחנו והסברנו והבהרנו. ולו רק כי חבר שלו השפיע עליו. או כי קרה לו משהו בחיים ששינה לו את סדר העדיפויות. ואפילו כי מישהו הצליח למכור לו יותר טוב מאתנו.

אנחנו לא יכולים לשלוט בהם. וגם לא ללוות אותם כל היום. ומכיוון שכך, אנחנו יכולים לעשות הכל כדי לתת את 100% היכולת שלנו בשיחה. ואת החצי שלהם… הם אמורים לעשות. כי זו יכולת ההשפעה האמתית שלנו עליהם. היכולת להביא אותם לבחור בנו. רק שהבחירה הסופית, היא תמיד שלהם.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

כל דבר קטן מוציא אותך מריכוז? 3 הטריקים הבאים ימקדו אותך באופן מיידי

היי,

בשבוע שעבר, הבאתי 5 טיפים שיגרמו לכל אדם להיפתח ולשתף אתנו פעולה בקלות. השבוע, ולבקשת מספר קוראים, נדבר על אחד האתגרים הגדולים יותר בחיי היום יום – איך לשפר את היכולת להתרכז בדברים שאנחנו עושים לפרק זמן ארוך?

צחוק מכל הלב

הוא צחק. כמו שלא צחק כבר הרבה זמן. לא צחוק כמו מבדיחה. אלא צחוק מלא ומתגלגל של אדם שמשהו השתחרר בתוכו. למרות שבסך הכל קרא משפט. משפט שסידר לו הכל בראש. הסביר לו למה הוא כמו שהוא. אחרי ששנים חשב שמשהו אצלו כבר לא בסדר.

הוא עבר עשרות אבחונים. בכל פעם, רופא אחר הבטיח לו שהנה, נמצא הפתרון. אחד גרם לו להפסיק לאכול קמח וסוכר. אחר, שלח אותו לדיקור. נוסף, פיטם אותו בריטלין. והאחרון, שלח אותו לבדוק את הראייה שלו. כמובן שכל אלה היו פתרונות. רק לא הפתרונות שעזרו לו.

ואז במקרה. תוך כדי צפייה בהופעת סטנדאפ. משפט אחד חלחל אליו. זה אפילו לא היה שורת המחץ של הבדיחה. הפאנץ' ליין. אלא משפט מזוקק של אמת. לפעמים, אנחנו כל כך עסוקים בלנסות להתרכז עד שאנחנו שוכחים מה אנחנו עושים. הלב שלו נפתח. והוא צחק באמת.

למצוא את אזור המיקוד

רוב האנשים מצפה שהריכוז יגיע מעצמו. כאילו שמדובר בכפתור שמפעילים. פועל ברגע. או במשהו שיודע להגיע לבד. עם זאת, הריכוז שלנו (כמו הרבה דברים אחרים) הוא מיומנות. מיומנות שצריך לפתח כמו שריר. וכמובן, לדעת איך להפעיל.

הבעיה היא שאף אחד לא לימד אותנו מעולם איך להתרכז באמת. נכון, לימדו אותנו בגן לשבת בישיבה מזרחית ובידיים שלובות. רק שזה לא עובד לרובנו. בשלבים יותר מתקדמים בחיים, לימדו אותנו לנסות להדוף כל דבר מסביב ורק "להתרכז בעיקר". גם זה לא ממש עובד.

למה? כי בצורה מעצבנת, כל דבר שאנחנו מנסים "לא להתמקד בו" הופך במהירות למרכז המיקוד שלנו. קצת כמו להגיד לעצמנו לא לחשוב על אוטובוס כתום. או על פיל ורוד. או לנסות שלא לחשוב על שוקולד כשאנחנו בדיאטה. הריכוז שלנו פשוט לא עובד ככה.

תשומת הלב שלנו תמיד מופנית לדבר שעליו אנחנו חושבים. נשמע מובן מאליו. רק שזה לא משנה אם אנחנו חושבים על "כן לעשות אותו" או על "לא לעשות אותו". חושבים זה חושבים. וכדי לשנות את מרכז תשומת הלב שלנו, אנחנו חייבים למקד קודם את המחשבות שלנו.

מה חשוב לעשות כדי להתמקד באופן מיידי?

בדיוק כמו כל שריר אחר, הדרך להפוך אותו לחזק הוא להתאמן. לעשות שוב ושוב. לאמץ אותו ולפתח אותו. והדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא דרך יישום של 3 הטריקים הבאים:

1. לחשוב רק על מה שאנחנו עושים כרגע – ככל שאנחנו עושים משהו יותר, כך אנחנו פחות צריכים לחשוב עליו. עשינו אותו עשרות (אם לא אלפי) פעמים. שוב ושוב. כך שאם הוא מתנהל כמו שציפינו מראש… הראש שלנו מתפנה לחשוב על דברים אחרים.

בצורה לא מפתיעה, המחשבות האלה מסיחות אותנו. לפעמים כל כך מסיחות, עד שזה עשוי לפגוע בתוצאות של מה שאנחנו עושים. לכן, נרצה לפתח שיטה שתאפשר לנו להתמקד באופן מקסימלי בדברים שאנחנו עושים.

אם נצא מנקודת הנחה שהמוח שלנו נהנה לחשוב על דברים בזמן שאנחנו עושים, נגלה שזה בדיוק הפתרון. במקום לחשוב על דברים אחרים, אנחנו יכולים לחשוב בדיוק על הדבר שאנחנו עושים. כן, כל כך פשוט. לחשוב "להרים את העט" בזמן שאנחנו מרימים אותה.

אני יודע, זה קצת מוזר. רק שזה עובד. וכדי להתחיל לעשות את זה בקלות, אפשר קודם להתרכז במשהו קל. כמו בנשימות שלנו. כשאנחנו נושמים אוויר נגיד לעצמנו "עכשיו נכניס אוויר". כשאנחנו נושפים אותו, נגיד "עכשיו ננשוף אותו".

אחרי שעשינו את זה במשך דקה או 2, נחזור לעשות את מה שעשינו. רק שעכשיו, נקריין לעצמנו בראש בכל רגע מה אנחנו עושים. ומאוד חשוב לעשות את זה בלי פרשנות. רק לתאר מה אנחנו עושים כרגע.

לדוגמה, נניח שאנחנו כותבים כרגע מייל ללקוח. בזמן שאנחנו כותבים את משפט הפתיחה של המייל, נגיד לעצמנו "אני כותב עכשיו את שורת הפתיחה במייל". ואפילו אפשר לחזור על כל מילה כשאנחנו כותבים אותה. כן, כל כך פשוט. וזה עובד נהדר. רק צריך להתמיד.

2. להפוך את זה למשחק – מאוד קל להתמכר למשחקים. למצוא את עצמנו משחקים במשהו לאורך מספר דקות ואפילו שעות ברצף. מבלי להרגיש בכלל את הזמן עובר. רק שמשום מה, כשצריך לבצע מטלות חשובות באמת, רוב האנשים מאבד ריכוז אחרי פרק זמן קצר יחסית.

מה גורם לזה? ההיסחפות לתוך העשייה. אנחנו עושים רק קצת. מצליחים. וזה מושך אותנו לעשות רק עוד קצת. ועוד קצת. ופתאום עברו שעות. מצד שני, כשאנחנו מכוונים את עצמנו לבצע מטלה חשובה, משום מה צורת החשיבה שלנו הופכת להיות אחרת.

פתאום, יש מטלה חשובה וגדולה לפנינו. צריך להשקיע בה את מלוא תשומת הלב שלנו. ורק מתוך תחושת החשיבות שאנחנו נותנים לה, היא מרגישה לנו הרבה יותר גדולה ממה שהיא. וזה… קצת מוציא לנו את האוויר מהמפרשים.

אז מה אפשר לעשות? להפוך את המטלה למשחק. והשלב הראשון בכך הוא למצוא משהו שאפשר למדוד. כמו את מספר המילים שאנחנו צריכים לכתוב. או את כמות הזמן שאנחנו צריכים לעשות משהו. או את כמות המיילים שעליהם נענה לפני ארוחת הצהריים.

ברגע שמצאנו את הדבר שאפשר למדוד, ניצור לעצמנו משחק פשוט. להספיק רק טיפה בפרק זמן שבו בטוח נוכל לעשות אותו. אז, נקבע את השלב הבא. להספיק טיפה יותר בפרק זמן קצת יותר מאתגר. ומאתגר לאתגר, פתאום נמצא את עצמנו מסיימים את המטלה בקלות.

לדוגמה, כשאני מתאמן בחדר הכושר אני רץ בתחילת האימון 10 דקות. זה לא כיף. משעמם מאוד אפילו. ו-10 דקות זה לא מעט זמן. אז מה אני עושה? אני מגדיר לעצמי להספיק לעבור מרחק מסוים בדקה הראשונה. ואחרי שעמדתי בזה, אני מגדיר מרחק גדול יותר עד הדקה השלישית.

בצורה הזו, אני כל הזמן מתמקד בשלב הנוכחי של המשחק ולא חושב על 10 הדקות. או על המרחק שאליו אני רוצה להגיע בסוף. וכך, אני מגיע תמיד לסוף 10 הדקות ואפילו משפר את המרחקים. או במילים אחרות, מאימון לאימון אני רץ במהירות גדולה יותר.

3. לאוורר את המוח – כשאנחנו עושים משהו חשוב, קורה לנו משהו מאוד מעניין. בהתחלה, קל לנו מאוד להתמקד בעשייה. בעיקר כי אנחנו מגדירים לעצמנו שזה חשוב. רק שככל שאנחנו עושים אותו יותר, אנחנו פחות מתמקדים בחשיבות שלו. ואז, אנחנו מוסחים יותר בקלות.

הפתרון לזה הוא לעשות עצירות מכוונות ומתוכננות. פעם ואפילו פעמיים בשעה. לא בזמן שאנחנו נכנסים לשוונג של המטלה כמובן. אלא ברגע שאנחנו טיפה מתחילים לאבד את הריכוז או מרגישים קצת עייפות. וכן, אני יודע שזה טיפה נוגד את האינטואיציה.

כדי להבין למה זה קריטי לעצור ולאוורר את המוח, חשוב שנבין איך המוח עובד. הריכוז שלנו הוא קצת כמו קפיץ. ברגע שאנחנו מתמקדים, הקפיץ הזה מתחיל להשתחרר. ובאיזה שהיא נקודה, כבר אין בו מספיק מתח כדי לדחוף אותנו קדימה.

אז מה עושים? עצירות קצרות מתוכננות. כאלה שמסיחות אותנו לרגע מהעשייה. רק לרגע כמובן. כי קל להיסחף למשהו אחר. ואם תשאלו אותי… עדיף לעצור ולצפות במשהו מצחיק וקצר. יש בדברים מצחיקים משהו שמאפס את המוח. וזה תמיד עובד.

עכשיו אשמח לקרוא בתגובות פה למטה: מה דעתך על המאמר? האם יש לך דרכים נוספות שעוזרות לך להתמקד בזמן אמת?

שיהיה לך שבוע מעולה,

ליאור

נ.ב. היום אנחנו פותחים את ההרשמה למחזור 85 של קורס ההכשרה שלנו ב-NLP שמתחיל ביום רביעי ה-7 למרץ 2018. אם גם לך בא ללמוד איך לקרוא שפת גוף, לתקשר עם כל אדם בקלות ולחזק את הביטחון העצמי והמוטיבציה שלך, זה בדיוק הדבר בשבילך.

כדי לקבל את כל המידע על מסלולי הלימוד, אני ממליץ לך בחום לדבר כבר עכשיו עם יועץ הלימודים שלנו חן בטלפון 03-7445197. הוא ישמח להסביר הכל על הקורס וכמובן, לשריין את מקומך בקורס, כדי שלא לפספס את ההזדמנות.

לשחוק רגליים (פירורי תובנות 296)

המצלמה נפתחה. הוא חייך. והלייב התחיל. הודה למעריצים הקבועים. דיבר בלהט. העביר את הנקודות שרצה. בדיוק כמו שתרגל בבוקר. והם, התמוגגו מכל מילה שאמר. חייך וסגר את המצלמה. יום מעולה, הוא חשב לעצמו. המון לייקים, שיתופים ותגובות מפרגנות. העיקר שהם לא שמו לב.

הייתה לו תוכנית. זה היה ברור מראש. אמנם מעולם לא השיג את ההצלחה הנכספת. רק שהוא צריך להחליק את החלק הראשון. לגרום להם להאמין שהוא מצליח. ואחרי שהם כבר יהפכו ללקוחות, הוא יהיה מצליח. ואף אחד לא יידע שהוא שיקר. שקר לבן קטן. כזה שנבלע בספרי ההיסטוריה.

הוא חייך לעצמו. חשב על ההצלחה הגדולה. מה יעשה בכסף. איך יגיבו אליו אחרת. איך יטייל מסביב לעולם. יעלה תמונות כמו הגורואים. יכתוב עוד משפטי חוכמה. וימלא כיתות שמלאות באנשים. אנשים שצמאים לטבול בנוכחותו המשכרת. ירצו ליהנות מהידע המדהים שלו. ידע שימכור בהמון כסף כמובן.

אז הוא פתח עוד ספר וקרא. הרי איך יצבור ידע. אפשר כמובן גם לעשות. רק שבעשייה אפשר להיכשל. ועד עכשיו הוא עשה פעם אחת והלך לו. חבל להרוס את מאת אחוזי ההצלחה. אז הצלחה אחת מספיקה לו. עכשיו הוא ילמד אותם. ואחר כך ההצלחה הענקית תגיע.

הטלפון צלצל. פקידת הבנק נשמעה קצת עצבנית. חסרת מעוף. לא הסכימה לשמוע עד כמה הוא עומד להצליח. או איזה ציטוט חכם. אחרי הכל, הוא חייב לבנק כסף. והבנק… רק רצה לשמוע מתי הכסף ייכנס בזמן הקרוב. כנראה שהם לא יודעים לתכנן לטווח הארוך, הוא חשב.

הוא הרי היה סוס מנצח. לא הימור. רק שפקידת הבנק נשמעה משועממת. לא הצליחה לדמיין את זה כנראה. אז אמר לה שהכסף ייכנס השבוע והשיחה הסתיימה. למרות שלא היה לו ברור איך בדיוק  הוא יגייס את הכסף. זה הרס לו את מצב הרוח. יום יבוא והם יתחננו שאעזור להם להצליח, הוא חשב.

הוא העלה סטטוס חיובי לפייסבוק. משפט חוכמה שמצא. אפילו חיבר אותו לתמונה טובה. בגודל שגורם לפייסבוק להציף אותה יותר מאחרות. והם התחילו לעשות לו לייקים. זה חימם לו את הלב. הם ידעו מה הוא אוהב. העריצו אותו. טענו אותו באנרגיות להמשיך. מזל שהיו שם.

איש המכירות שלו התקשר. הייתה לו בדיוק שאלה. ועל הדרך, סיקרן אותו מתי הוא עומד לקבל את השכר שלו. אין לך מה לדאוג, הוא אמר לאיש המכירות. אוטוטו אנחנו משיקים את הקורס הראשון. ואז… תקבל לא רק את השכר שלך אלא בונוסים. המון בונוסים.

רק שאיש המכירות כבר שמע את זה בעבר. הוא הרי עשה את העבודה שלו. ומגיע לו על זה שכר. לא כי הוא תאב בצע. אלא דווקא כי הוא צריך לשלם את השכירות. ואת החשבונות. ובינינו, מגיע לו שכר על כל הזמן שהשקיע. הרי בזכותו אנשים בוחרים דווקא בו ולא באחר.

עוד אחד חסר מעוף, הוא חשב בזמן שהקשיב לאיש המכירות. במקום להירתם למשימה המשותפת להצליח, כולם עסוקים בכסף. כסף, כסף ועוד כסף. הם מפספסים את העניין האמתי. הרי זה לא באמת הכסף. אלא דווקא הדרך. בדיוק כמו שאמרו הגורואים. ורק עוד קצת הוא מגיע לשם.

הרי המצליחנים הם אלה שממשיכים כשכל השאר מוותרים. והדבר החשוב ביותר הוא להציב את התוצאות מול העיניים כל הזמן. להתייחס לבעיות כאתגרים. ולהמשיך להסתער. איש המכירות לא התרשם. בעל הדירה שלו לא הסכים שישלם לו שכירות במשפטי חוכמה. הוא טרק את הטלפון בכעס.

שוב הרסו לו את מצב הרוח. והמעגל חזר על עצמו. ועל אף שהשתדל כל הזמן להציג פוזה מנצחת… המסע שלו היה מפרך. שוחק רגליים. כי זהו המסע של הסנדלרים היחפים. אלה, שתפרו לכולם. ולא הצליחו לתפור לעצמם את הנעליים.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

כימיה עמוקה באמת: 5 טיפים יגרמו לכל אדם להיפתח ולשתף אתנו פעולה בקלות

היי,

בפעם הקודמת, ביקשתי את עזרתך בשאלון המיועד לשדרוג תכני הבלוג. היום, אחשוף מספר טיפים שיעזרו לך ליצור כימיה בין אישית (Rapport) ברמה עמוקה הרבה יותר. כן, הרבה יותר מסתם לחקות התנהגות, כמו שלימדו בחומרי ה-NLP הישנים.

הכלי הכי חזק

מדי פעם, שואלים אותי תלמידים מהו כלי ה-NLP החזק ביותר. שזה קצת כמו לבחור את מי אני אוהב יותר. את אבא או את אמא. רק שבניגוד להורים שלי (אותם אני אוהב באותה מידה), ב-NLP זה טיפה יותר קל. יש כלי אחד שבעזרתו, אפשר להשיג כמעט הכל: כימיה בין אישית.

כשאנחנו מדברים ב-NLP על כימיה בין אישית, אנחנו קודם כל מדברים על תחושה. תחושה שכולנו מכירים. תחושה שעולה באופן טבעי. כמעט בלתי מורגשת. רק שהיא נמצאת בכל מקום שאנחנו נמצאים בו בשיחה זורמת. שיחה זורמת ששני הצדדים מעוניינים שתימשך.

לתחושה הזו, שנקראת בשפת ה-NLP גם ראפור, יש "תופעות לוואי". אנחנו נרגעים יותר בשיחה. מפסיקים להיות ספקניים. ומתחילים לחבב יותר את האדם שמולנו. במידה והיא מעמיקה הרבה יותר, עשויה להתפתח גם חברות עמוקה יותר מהשיחה הזו.

רק שהדרך שבה לימדו פעם ב-NLP איך לעשות את זה… יוצרת כימיה עד רמה מסוימת. והיא לא מספיק עמוקה. לא בשביל להגיע לתוצאות רציניות באמת, בכל מקרה. בעיקר כי הכימיה שנוצרת בשיטה הזו יוצאת קצת "סינטתית". קצת טכנית. ואפילו טיפה רובוטית.

מה באמת חשוב לעשות כדי להעמיק כימיה?

כשפיתחו את ה-NLP במקור, גילו החוקרים משהו מאוד מעניין. אנשים שנמצאים בשיחה זורמת יושבים בצורה דומה. מדברים בקצב דיבור דומה. אפילו משתמשים במילים דומות. כך שההנחה הראשונית הייתה שאם נחקה את ההתנהגות הזו, תיווצר כימיה.

נתחיל בכך שהם לא טעו. אפילו די צדקו. רק שלפעמים, בחיקוי ההתנהגות החיצונית מתפספס הדבר החשוב באמת בכימיה. העניין. המידה שבה האדם שמולנו מעניין אותנו. המידה שבה אנחנו מעניינים אותו. ואפילו יותר מזה, המידה שבה נושא השיחה מעניין את 2 הצדדים.

במילים אחרות, אם האדם השני לא מעניין אותנו, לא תיווצר כימיה עמוקה. אם נושא השיחה לא מעניין אותנו, לא תיווצר כימיה עמוקה. ואותו הדבר גם אצלו. חיקוי ההתנהגות לא יכול לעקוף את זה. ולכן, הדבר הראשון שאנחנו חייבים לעשות כדי להעמיק כימיה הוא להתעניין.

כל אדם מסוגל להיות מעניין. רק שיש כאלה שמנסים יותר מדי. ויש כאלה שמישהו לימד אותם שהם לא. או כאלה שאף פעם לא נתנו להם סיכוי. ואלה, לפעמים יכולים להרגיש לנו לא מעניינים. ולא כי הם לא יכולים להיות מעניינים. אלא כי אין את ה"מצע" שמאפשר להם לפרוח.

איך אפשר להעמיק את הכימיה שיש לנו עם אדם אחר?

כשאני אומר "מצע לכימיה", אני מתכוון לתנאים שיאפשרו להם להיפתח. להיפתח לדבר. להיפתח לשתף. ויותר מזה, להיפתח גם להקשיב. כי בהרבה מאוד מקרים, הם לא מרגישים שמישהו מוכן להקשיב להם. ולעתים קרובות, הם מרגישים שחותכים אותם בשיחה כל הזמן.

הטיפים הבאים מיועדים בדיוק עבור המטרה הזו. אז נתחיל:

1. להשתמש בשם – זה אמור להיות מובן מאליו. אנשים מגיב בצורה הטובה ביותר לשם שלהם. כי אין יחס אישי טוב יותר מלהראות להם שאנחנו מדברים איתם ואליהם. ולא סתם מדברים בכלליות. אחרי הכל, אין שום דבר טוב יותר מיחס אישי ליצירת כימיה.

לכן, נתחיל להשתמש יותר בשם שלהם במהלך השיחה. כמו "אז אתה שומע משה, הוא אמר לי…". או "מה שרציתי להגיד, דנה, הוא ש…". זה מאוד פשוט. ויוצר שינוי עצום בתגובות שאנחנו מקבלים מאנשים. והכל בזכות השימוש שלנו בשם שלהם. נכון פשוט?

2. להרים אותם – אם נקשיב לשיחות רגילות בין אנשים נגלה משהו מעניין. לכל אחד חשוב להישמע. להרגיש שהוא צודק. ולפעמים, אנחנו "מורידים" אנשים אחרים. נוזפים בהם. רומזים להם שדעתם פחות נכונה משלנו. ומספרים סיפורים שמביעים טוב יותר את העניין.

גם אם זה נכון, זה פוגע מאוד בכימיה. אף אחד לא רוצה להרגיש שטעה. אף אחד לא רוצה שיפסלו את דעתו. ואף אחד לא אוהב אנשים שעושים לו את זה. לכן, נעשה 2 דברים קטנים ש"ירימו" אותם ויתנו להם להרגיש יותר טוב.

הראשון, הוא להפסיק להתחיל משפטים בביטויים מחלישים כמו "אבל" ו"לא". ותתפלאו עד כמה אנשים רגילים לדבר בצורה הזו. אפשר להשתמש ב-ו' החיבור. אפשר להשתמש ב"ועם זאת". תעשו כל מה שאתם יכולים. רק שימו לב זה לא פוסל את דבריהם.

הדבר השני, הוא להתחיל לפרגן להם יותר. לגרום להם להרגיש טוב יותר בקשר לעצמם. וכן, אני יודע, זה דורש מאתנו לחשוב לפני שאנחנו מדברים. רק שאי אפשר באמת לצפות שמישהו יקשיב לנו אם אנחנו מבטלים את דבריו. עלינו לתת את היחס שאנחנו רוצים לקבל.

3. לתת להם מקום בשיחה – במצב של כימיה, 2 הצדדים רוצים לפתח את השיחה. הם סקרנים. מעוניינים מה יש לאחר להגיד. רק שאם אחד הצדדים מדבר רוב השיחה, יש בעיה. כי אם הוא מדבר כל הזמן, השני צריך לנסות להידחף. וזה לא באמת שומר על הכימיה.

לכן, אנחנו צריכים לזכור את רעיון ה"צעד קדימה, צעד אחורה". בכל פעם שאנחנו רוצים לגרום לאדם לדבר על נושא מסוים, מספיק שנצעד קדימה בשיחה לרגע. נשאל שאלה פתוחה. כזו שמובילה אותו להרחיב. להסביר מה דעתו. ואז, נצעד "צעד אחורה" וניתן לו לענות.

בצורה מסקרנת, גם אם נתפוס חלק קטן יותר בשיחה והוא ידבר רוב הזמן, הוא ירגיש שהשיחה הייתה כיפית. ולא כי הוא חידש לעצמו משהו. אלא כי סוף סוף מישהו מתעניין בו. נותן לו לדבר. ובמצב כזה, לא מפתיע שגם הוא רוצה לשמוע אותנו. כי עכשיו הוא סקרן.

4. לעשות בעצמנו – לפעמים, אנשים לא משתפים אתנו פעולה תוך כדי שיחה. ולא כי הם לא רוצים. אלא כי הם מפחדים שנפסול אותם אם ישתפו מה עובר להם בראש. וזה הגיוני. אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיפתח בפני אדם שעשוי לדחות אותו על כך. הפתרון לכך פשוט:

אם נעשה בעצמנו את מה שנרצה מהם, הם ירגישו יותר בטוחים לעשות את אותו הדבר. ולמה? כי זה לא תמיד מספיק להגיד להם שזה בסדר לעשות את זה. או לדבר בצורה סמכותית. אם נעשה קודם, נוכיח להם בהתנהגות שלנו שזה בסדר לעשות את אותו הדבר.

לדוגמה, אם נרצה שישתפו אותנו במשהו שקרה להם, נספר קודם מה קרה לנו. או אם נרצה שיספרו לנו מה דעתם על מה שעשינו, נספר להם קודם מה דעתנו על מה שעשינו. זה אמנם משהו מאוד קטן ופשוט ועם זאת, ההשפעה שלו היא עצומה.

5. למצוא את המילים החשובות – חיקוי ההתנהגות מסמל משהו אחד. שאנחנו כמוהם. רק שכדי ליצור כימיה עמוקה באמת, אנחנו רוצים שהם באמת יאמינו שאנחנו דומים להם. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים "להוכיח" לתת המודע שאנחנו דומים להם.

אחת הדרכים היותר חשובות לעשות את זה היא על ידי הקשבה. אמתית. כזו ששמה לב לשימוש במילים. ובצורה מדויקת יותר, הקשבה למילים שחוזרות על עצמן. או כאלה שנאמרות בצורה קצת שונה. טון יותר עמוק. הרמת קול קטנה. ולא סתם.

המילים שבהן הם משתמשים יותר או מדגישים, חשובות יותר. נובעות מתוך תפיסת העולם הפנימית שלהם. ואם נשתמש בהן, נסמן לתת המודע שלו כי אנחנו דומים גם בצורת החשיבה שלנו. וכן, לפעמים החלפת מילה שאנחנו רגילים לומר בזו שלו, היא זו שתעשה את כל ההבדל.

נקודה לסיכום: יש מקום לחיקוי התנהגות בזמן יצירת כימיה. רק שיותר חשוב מכך, הוא לאפשר לאדם להיפתח. לדבר. ולהקשיב מתוך ידיעה שזכות הדיבור תחזור אליו. על בסיס זה, נוצרת תחושת הזרימה השיחתית הרצויה. ועל בסיס זה, אנשים ישתפו אתנו פעולה בקלות.

עכשיו אשמח לקרוא: מה דעתך על המאמר? האם יש טכניקות שעוזרות לך להעמיק כימיה עם אנשים חדשים?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

לסובב את מי שאנחנו (פירורי תובנות 295)

כל דבר שאנחנו עושים הרבה הופך להרגל. כי אנחנו נהיים טובים בזה. זה נהיה קל. ובהדרגה, זה הופך לטבע שני. כאילו נולדנו ככה. כאילו שזה מי שאנחנו עכשיו. עד שנדמה כאילו נולדנו כאלה. ואי אפשר לשנות את זה עכשיו.

במילים אחרות, ההרגלים שלנו הופכים אותנו למי שאנחנו. ובמידה מסוימת, ככל שעוברות השנים אנחנו הופכים ליותר ויותר צפויים. כי הדרך שבה אנחנו מגיבים מתקבעת. ואם צופים בנו מספיק זמן, אפשר מראש לצפות את הדרך שבה נגיב לדברים שקורים סביבנו.

אז איך זה מסתדר עם הרעיון של התפתחות אישית? הרי כל הרעיון הוא ליצור שינוי בעצמנו, לא? ואם ההרגלים שלנו מתקבעים, איך נוכל לשנות את התוצאות שלנו? על פניו, אני מודה שזה עשוי להישמע קצת מתנגש.

אז נתחיל מההתחלה. ההתנהגויות שלנו באמת הופכות להרגלים. ובהדרגה, ההרגלים שעליהם אנחנו שומרים הופכים למי שאנחנו. לזהות שלנו. רק שאנחנו לא תמיד מרוצים מהתוצאות האלה.

אחת מהנחות היסוד של ה-NLP קובעת כי יש לנו את כל המשאבים שדרושים לנו כדי להצליח. אנחנו פשוט לא תמיד משתמשים בהם בצורה הנכונה. או בזמן הנכון. או בכמות הנכונה. ולכן, גם התוצאות שלנו לא תמיד מתאימות למה שאנחנו רוצים.

בין כל המשאבים הפנימיים שלנו, ניתן למצוא גם את ההרגלים שלנו. כן, גם את אלה שעובדים לנו וגם את אלה שלא. וגם ההרגלים שלא עובדים לנו יכולים לעבוד לנו. רק שהם כרגע תקועים במצב שלא משרת אותנו.

לדוגמה, יש אנשים שנוטים לדחות הכל לרגע האחרון. או לפחות, זו התחושה שלהם ביחס לעצמם. הרי לא את הכל הם דוחים. הם יודעים לנשום בזמן. הם יודעים ללכת לשירותים בזמן כשמתעורר הצורך. והם יודעים גם לשים את התחתונים בזמן אחרי המקלחת.

רק שיש שם משהו שגורם להם לא לבצע את מה שחשוב, בזמן. למשל, יכול להיות שסדר העדיפות שלהם משובש. ואז, רגע לפני שהם צריכים לעשות את מה שחשוב הם נזכרים במשהו שקצת פחות חשוב לעשות. ואז הם לא מסוגלים להמשיך הלאה לפני שיסיימו.

זו אגב, נטייה למצוינות, להתמדה ולעקביות. רק שבהקשר הזה, המצוינות הזו בביצועו של דבר אחד גורמת להם לדחות את הדבר החשוב יותר. אם יכוונו את המיומנות שלהם בניהול זמן, יוכלו להתחיל לבצע את הדברים החשובים בזמן. ולדחות את הפחות חשובים.

אז אם זה אפשרי, איך יכול להיות שלא כולם עושים את זה? התשובה טמונה במידת הרצון. חלק מהאנשים, לא מודע שהוא צריך להשתנות. חלק, לא מעוניין בכלל. ויש אפילו חלק שישכנע אותנו בכל דרך שהיא שהוא רוצה להשתנות. רק שבפועל, מילים לחוד ומעשים לחוד.

כדי להתחיל ליצור שינוי, אדם צריך להגיע לרגע שנשבר לו. לרגע שנמאס. לרגע שאינו יכול לסבול את חייו, אפילו לרגע נוסף, אם לא יתבצע השינוי. ורק מתוך ההבנה האמתית והמלאה הוא יכול באמת לצאת לדרך. לשינוי מהותי בכל מחיר.

ולהתמיד. ולהתמיד ולהתמיד ולהתמיד. עד שהשינוי יהפוך לקבוע. עד שהחדש יהפוך לטבע שני. וזו הדרך היחידה ליצור שינוי שבאמת יתפוס. כזה שמניב תוצאות. כזה שבאמת ישפר לנו את החיים. כזה שיסובב את מי שאנחנו לטובתנו.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור

רגע לפני 2018 אני חייב את עזרתך במשהו קצר!

היי,

בשבוע שעבר, הסברתי למה הפסקתי לקבוע מטרות לשנה החדשה והבאתי 4 תובנות נוספות שכדאי לאמץ לקראת שנת 2018. השבוע (ורגע לפני שמתחלפת שנה אזרחית), אני צריך את העזרה שלך. ואני אסביר על מה מדובר:

למה אני צריך את עזרתך?

הבלוג באתר שלנו מכיל (נכון להיום), 758 מאמרים. מאמרים יעילים. ממוקדים. כאלה שהם לא "סתם פרסומות". אלא תוכן טוב ואיכותי. תוכן שיכול לעזור לכל אדם, אם רק יקרא ויישם. רק שהשאיפה האישית שלי היא לשפר, לייעל ולמקסם את יעילות התכנים כל הזמן.

כדי לשדרג את התכנים, אני חייב את המשוב שלך. משוב, שיעזור לי לדעת איך אוכל לכתוב מאמרים שיעזרו לך הרבה יותר. לשם כך, הייתי מאושר לקבל את התשובות שלך ל-5 השאלות הפשוטות הבאות (בתגובות שמתחת למאמר):

1. האם תכני האתר שקראת עד עכשיו מעניינים עבורך?

2. האם התכנים שקראת עד עכשיו באתר מספיק פשוטים ליישום?

3. האם יישמת מאמר אחד באתר (לפחות) עד שהגעת לתוצאות יוצאות דופן? אם כן, באיזה נושא הוא היה?

4. האם יש נושא שבא לך שאכתוב עליו ועוד לא כתבתי עליו? אם כן, מה הוא?

5. האם יש לך הצעה נוספת לשדרוג הבלוג או לשדרוג תכני הבלוג?

כמו שכתבתי, אשמח לקרוא את התשובות שלך לשאלות קצרות אלה מתחת למאמר. בהתאם אליהן, אתאים את תכני 2018 כך שיעזרו לך להצליח הרבה יותר השנה. המון תודה מראש על העזרה שלך. היא מאוד חשובה עבורי.

בנימה מעט יותר אישית

אוטוטו נכנסת שנת 2018. בעיקרון, אין באמת הבדל בין שנה לשנה. כי שנה היא רק זמן שחולף. הדבר שבאמת משתנה הוא הדברים שקרו השנה. והדברים שיקרו לנו בשנה הקרובה. וכדי שיקרו… זה הזמן לבחור להתחיל לעשות הרבה יותר.

בלי לעשות משהו חדש, לא נגיע לתוצאות חדשות. ואם יצא לך כבר לקרוא מאמר או 2 פה, ברור לך שאני לא מצפה ממך לעשות משהו גדול. זה לא יעיל. השינוי מגיע משינויים קטנים. פשוטים. כאלה שקל לבצע. ותחושת ההצלחה מהביצוע שלהם תחזק את המוטיבציה שלך.

לשנה האזרחית החדשה רציתי לאחל לך משהו חדש בחיים. משהו, שעוד לא היה שם קודם. איזה משהו? תלוי בך. אם אהבה זה הדבר שחיפשת, אז אהבה חדשה. אם הצלחה בעבודה, אז הצלחה בעבודה. ואם זה רק להספיק יותר ביום יום, זה בדיוק מה שאני מאחל לך.

ויותר מלקבל את מה שרצית, אני מאחל לך לקבל את מה שנדרש לך כדי להגיע לשם. ובשביל זה צריך לדעת יותר. ליישם יותר. להשתפר ולהתקדם. ואם כך תראה השנה שלך, לא יהיה אדם מאושר יותר ממני.

שיהיה לך שבוע מעולה ושנה אזרחית משובחת,

ליאור

המכה האחת המושלמת (פירורי תובנות 294)

הוא שכב באמצע הזירה. לא מבין מה בדיוק קרה. הכל היה אמור להיות בדיוק כמו שהוא ציפה. הוא דמיין את הרגע הזה מיליון פעמים. בכל פעם, חזה בניצחון שלו. רק שבמציאות מסתבר, זה הרבה יותר כואב. והוא התקשה לחזור לעמוד.

לפני מספר שנים הוא יצא למשימה. נחשף לשיטה האולטימטיבית להילחם. צפה בכל סרטון. קרא כל ספר. התאמן קצת פה ושם. בבית, הוא מדי פעם ביצע תנועה מיוחדת לכיוון קיר כזה או אחר. התרשם מהעוצמה של עצמו. וידע שזה בדיוק מה שיעשה בזמן אמת.

אחרי שנים של צפייה בסרטי פעולה, הוא הניח שהתבנית של הלחימה כבר נמצאת שם. הוא ידע איך לעשות כל תנועה בצורה מושלמת. חלקה. מקצועית. כמו המאסטרים. איך לרכז את הצ'י שלו. ולהנחית כל מכה ובעיטה בצורה מדויקת.

זה גרם לו להרגיש מאוד רגוע. מאוד בטוח בעצמו. למרות שהוא לא היה אדם אלים. הוא פשוט היה בטוח שבמקרה הצורך, יידע בדיוק מה לעשות. אחרי הכל, הוא הגיע לרמת דיוק גבוהה. ולא היה צריך הכוונה חיצונית. אוטו דידקט. לומד לבד.

כל עניין המבחנים והחגורות של ההכשרה המקצועית לא עניינו אותו. הוא ידע מה הוא רוצה. הוא רוצה את המכה הכי חזקה. את הבעיטה הכי מדויקת. ולא עניין אותו להתחיל מהבסיס. או להיבחן. הוא לא האמין בכל העניין של המבחנים גם ככה. סתם מסחטת כספים.

אז המשיך להתאמן בבית. מול יוטיוב. מול סרטים וסדרות. ומדי פעם היכה קיר תועה. או הניף את רגלו בבעיטה מוחצת מול יריב צללים דמיוני. כי חזרה היא אם כל המצוינות. ואין לו כסף לבזבז על שטויות שהוא יכול ללמוד לבד.

למרות שלא היה אלים, ההזדמנות הייתה מאוד מושכת. אחרי הכל, הוא היה בטיול בתאילנד. חברים שלו אתגרו אותו. זה רק היה קרב עם נער צנום. ובקצה הקרב היה סכום כסף די גדול. כך שלא היה לו מה להפסיד אחרי כל כך הרבה שנים של אימון. זה היה הזמן שלו להוכיח.

הוא נכנס לזירה. מניף את ידיו. עוטה את הבעת הפנים הקשוחה ביותר שיכול היה. מולו נכנס נער רזה. כזה, שהכפפות כמעט גדולות יותר מפניו. ולרגע, הוא ריחם על הנער. לא באמת רצה לפגוע בו. השופט הסביר את החוקים. הפעמון צלצל.

בעוד שהוא חושב איך להתחיל את הקרב, הנער החל להתקרב במהירות. לא מחכה לרגע. רעב לניצחון. הוא הרים את ידיו להתגונן ולהכות. רק שהנער היה זריז ממנו. אגרוף. ואז עוד אגרוף ובעיטה. ואז עוד אגרוף. ללא רחמים.

הוא ידע שאם רק יצליח לרכז את הצ'י שלו, יוכל לנצח את הנער במכה קטנה. רק שכל האגרופים והבעיטות הפריעו לו. אז הוא החליט למצוא מכת נגד מושלמת. רק שהוא לא יכול היה להזיז את ידיו מתנוחת ההגנה על פניו תחת מטר האלימות המתפרצת.

ואז, הבליחה בתוכו התובנה. זה הזמן לתת את הפאנצ'. מבלי לחשוב פעמיים, הוא צעק את משפט הקרב שלו. זה שהיה אומר בכל פעם לפני שהיה מנחית על יריבי הצללים את מכת המחץ. מסוג המשפטים, שכל גיבור פעולה ראוי היה אומר לפני מכת הניצחון.

הוא התחיל להגיד "הסגנון שלך לא מתחרה ביכולת שלי". רק שבאמצע המילה "הסגנון" ספג בעיטה מסובבת לפנים. לא הצליח אפילו לרכז את קצה אנרגיית הצ'י למכת המחץ. וקרס במקום. עולמו החל להסתובב. והוא התקשה לאגור כוחות כדי לעמוד.

הספירה הסתיימה. הקרב נגמר. ורק האגו נשאר שם אתו פצוע וחבול. החברים שלו הסתלבטו עליו כל הערב. והוא, לא הקשיב להם בכלל. הם הרי לא יבינו. הוא למד הכל בהצלחה לבד. אולי לא היה מרוכז מספיק? אולי זה דווקא בגללם? ואולי זה בגלל רמאות של הנער?

ומכל התשובות, הוא הצליח להתעלם מאחת. כי לא מספיק להתאמן במשך שנים. או להכות יריבי צללים וקירות. או לצפות בכל סרטון, סרט וסידרה. חזרה היא אם כל המצוינות, רק כשחוזרים על משהו שנעשה בצורה נכונה.

ואותו, לא עניין בכלל ללמוד איך לעשות נכון ומהבסיס.

הוא רק רצה לדעת איך לתת את המכה האחת המושלמת.

שיהיה לך סוף שבוע מעולה,
ליאור