מהן 5 הטכניקות הפשוטות לבניית ביטחון עצמי שכל ילד יודע ואנחנו כבר שכחנו?

היי,

בשבוע שעבר, הבאתי 3 טכניקות שכנוע חדשות שיגרמו לאנשים לסגור אתנו עסקה. השבוע, רציתי לגעת בנושא שמסקרן המון אנשים (ובמיוחד קורא בשם אלעד ששאל על הנושא השבוע במייל) – באיזו צורה הייתי ממליץ לחזק את הביטחון העצמי שלנו?

לכבות את האש

הוא רץ בסלון ללא הפסקה. ואם כובע הכבאים לא הסגיר את זה, ה"אוטומכביאש" שהיה לו ביד עשה את זה. עבורו, זה לא היה רלבנטי שהוא בן 3. הוא היה כבאי. הוא היה בדרך לכבות שריפה. ולא, אף אחד לא יכול היה לשכנע אותו אחרת. במיוחד כי הוא בתפקיד.

לרגע הוא עצר. הסתכל עליי ברצינות ושאל, "אתה יודע איפה השריפה?". וברגע שהנחיתי אותו לכיוון הנכון, הוא חזר להתעלם ממני. רץ לשם בזיגזג הברווזי שלו. כי אש חשוב לכבות. ובינתיים, אף אחד לא כיבה את האש שלו.

מי כיבה את האש שלנו?

לילד מותר לשחק. מותר לו להיות מי שהוא. עד גיל מסוים שבו הוא לומד להתנהג כמו שמצפים ממנו. לעשות את הדבר הנכון במקום הנכון. וככל שהוא מתבגר, כך הוא לומד יותר חוקים. יותר "מה לעשות ומה לא". יותר גבולות. והוא שוכח מי הוא יכול להיות.

כאנשים מבוגרים, רק נדמה לנו שאנחנו יותר טובים. או יעילים. או חכמים. עד שאנחנו פוגשים ילד לרגע. ואנחנו מתפעמים עד כמה הוא חכם יותר ממה שאנחנו היינו בגילו. רק שלא בטוח שזה באמת נכון. רוב הסיכויים שגם אנחנו היינו חכמים בגילו. פשוט למדנו להיות מחושבים.

כן, מחושבים. אנחנו חושבים אלף פעם לפני שאנחנו נושמים. לפני שאנחנו מדברים. שלא ייפלט בטעות משהו שלא נרצה לחשוף. למדנו להסתיר. למדנו לשכפל את "עשיית החשבון" של ההורים שלנו שלמדו את זה משלהם וכן הלאה.

במידה מסוימת, זה טוב. אנחנו לא באמת רוצים לחיות בתוך עולם שבו כל אדם פולט את "האמת שלו" כשזו משמידה את מערכות היחסים שלו. או את המחשבות ה"קצת פחות נחמדות" שלו. עם זאת, עודף הבחינה העצמית גם מכבה אותנו.

להדליק את אש הביטחון הפנימית

היכולת של ילד להרגיש בטוח בעצמו טמונה בכך שהוא מרגיש שלא שופטים אותו. שאין ציפיות ממנו. וכשאדם בוגר מתנהל, הוא מלא ומוקף בציפיות. מצפים ממנו שיעשה את מה שהוא אמור. כמו כולם. ליישר קו. להיראות כאילו יצא מאותו פס ייצור.

הוא גם מצפה מעצמו למשהו יותר בוגר. פחות ילדותי. ועסוק כל הזמן בניסיון להבין איך אחרים שופטים את ההתנהגות שלו. מחפש חיזוקים חיוביים מבפנים ומבחוץ. ועודף הציפיות והבחינה העצמית גורם לביטחון העצמי שלו להיות פחות יציב.

הוא תולה את הביטחון העצמי שלו בחיזוקים האלה. ובכך הוא מוותר על המידה בה הביטחון אמור להיות משהו "עצמי". כאילו זה כבר לא תלוי בו. כאילו שכח איך זה להיות ילד ו"לגמרי בתפקיד". למעט אותו הזמן בו הוא מסוגל להישאב לתוך עשייה ולהפסיק לחשוב.

במצב כזה, אנחנו מתפקדים ללא מחשבה. ללא ניהול תדמית. רק עושים. לגמרי נשאבים לתוך הרגע. לגמרי בטוחים ביכולת שלנו לעשות את מה שעשינו כבר מיליון פעם. מחוברים למי שאנחנו בצורה הכי נקייה שאפשר.

5 טכניקות לבניית ביטחון עצמי

כאשר אנחנו מעוניינים לבנות ביטחון עצמי, חשוב שנשים לב מתי כבר היה לנו ביטחון עצמי פעם. היה וקצת שכחנו איך להתחבר אליו. כמו ילדים קטנים. אז, כשדברים עבדו לנו בלי כל הבלגן של "לשמור על רושם בוגר". וכדי לעשות זאת, נוכל להיצמד ל-5 הטיפים הבאים:

1. להחליט מי אנחנו כרגע – ילד יודע בדיוק מי הוא כרגע. הוא לא חושב על העבר או על העתיד. הוא מי שהוא באותו הרגע. כשהוא עצמו אז הוא עצמו. כשהוא משחק כבאי, אז הוא כבאי. מבחינתו, הוא לא משחק. הוא לגמרי בדמות. מגיב כמוה. מתנהג כמוה. לגמרי בתוכה.

אנחנו כמבוגרים לעומת זאת, בוחנים את ההתנהגות שלנו מתוך מחשבה סדרתית. משווים כל התנהגות לעבר. חושבים איך היא תשפיע על העתיד. שזה לא באמת לא טוב. רק שלפעמים מעודף הניתוח, אנחנו מפספסים הזדמנויות. או לא מאמינים בעצמנו.

כדי להרגיש הרבה יותר בטוחים בעצמנו, עלינו להחליט מי אנחנו כרגע. לדוגמה, נניח שאדם רוצה לעמוד מול קהל ומפחד. כי הוא לא מרצה מקצועי אלא רק איש מקצוע בתחומו. אם יחליט שהוא עומד מול הקהל כאיש מקצוע וידבר רק מתוך הניסיון שלו, הוא ירגיש יותר בטוח.

הוא לא ינסה לתת יותר מדי שואו. או לספר בדיחות. או "לרתק" את הקהל. הוא פשוט יתמקד בלהסביר את הדברים שהוא יודע להסביר. בהעברת מידע מדויק ונכון. ומהר מאוד הוא יגלה עד כמה קל זה יכול להיות.

2. לשאול למה – כמבוגרים, לא תמיד כיף לנו לשמוע את מיליון שאלות ה'למה' שילד יכול לשאול. מבחינתנו הוא "חופר". מציק. ובגלל זה אנחנו בעצמנו לא אוהבים מאוד לשאול למה. אלא יותר מתמקדים ב'איך' שהוא טכני ונחשב בוגר יותר.

את ה'למה' אנחנו שומרים לזמנים שבהם משהו רע קרה. כשאנחנו רוצים לענות את עצמנו. להפגין כי אנחנו לא מרוצים מהתנהגות של מישהו אחר. וזו דרך די לא יעילה להשתמש ב'למה'. כי אז אנשים פחות רוצים ליהנות מחברתנו.

יש יתרון עצום לשאלת שאלות ה'למה' מיליון פעם כמו שילדים עושים. הם רוצים להבין למה הם עושים את מה שעושים. יוצרים הסברים והגיון מאחורי העשייה. הסברים והגיון שמדרבנים אותם לעשות. מחברים אותם רגשית לרצות לעשות את זה. והופכים אותם לנחושים.

כדי להרגיש יותר בטוחים בעצמנו בזמן עשייה, עלינו להתחיל לשאול את עצמנו למה אנחנו עושים. להבין מה המניע שלנו. מה התוצאה החיובית שנקבל כשנגיע לשם. מאיזו תוצאה שלילית נעדיף להימנע. כשיהיו לנו מספיק סיבות כאלה, נרגיש בטוחים לעשות.

3. להינעל על תוצאה אחת – מאחורי ההגדרה של המילה 'נחישות' במילון יש כנראה תמונה של ילד על רצפת קניון הומה אדם באמצע התקף בכי. "אבל הבטחת" הוא צועק לאימא שלו. והאימא, חסרת אונים מנסה להסתתר. הילד נעול על ההבטחה ורוצה לקבל את מה שהובטח.

כאנשים בוגרים, אנחנו מוצפים בתוצאות שאמורות להתבצע. חלקן חשובות יותר וחלקן פחות. וגם כשברור לנו מי מהן חשובה יותר, זה לא בהכרח דוחף אותנו לעשות. לא כי לא יקרה לנו כלום אם לא נעשה. דווקא יקרה. רק כי עודף התוצאות המצופות מעמעם את הנחישות שלנו.

ככל שאנחנו יותר מוצפים במשהו, כך הוא פחות מרגש אותנו. דמיינו נסיעה לאורך כביש החוף כשפתאום אנחנו שמים לב לחצב. זה מרגש אותנו. וואו חצב. רק שאחרי 5 דקות ליד נסיעה לאורך חצבים זה הופך ל"נו בסדר, חצב". ואחרי 5 דקות נוספות לסתם חלק מהרקע.

התוצאות שלנו הן בדיוק אותו הדבר. אם נרצה להשיג משהו, עלינו להתמקד בתוצאה אחת. משהו פשוט. משהו שבטוח נוכל להשיג. להינעל על השגת התוצאה הזו כמו פיטבול. ולשחרר את הגמישות שלנו בדרך שבה נוכל להשיג אותו. כמו ילד. למצוא מה עובד ולהפעיל את זה.

בכל פעם שהשגנו את התוצאות שאליהן כיוונו, אנחנו מחזקים את האמונה שלנו בעצמנו. את הביטחון שלנו ביכולות שלנו. וגם את הביטחון שלנו בכך שנוכל להשיג תוצאות נוספות בתחומי חיים אחרים.

4. להישאב לתוך המשחק – כאשר ילד משחק, הוא לא רק מאמץ דמות. הוא גם מקבל את חוקי המשחק עליו לחלוטין. לשם כך, הוא צריך לשים בצד לגמרי את מי ומה שהוא. רק להיות אותה הדמות. לגמרי. מתוך התמסרות מלאה.

אנשים בוגרים לעומת זאת, מחושבים גם כשהם משחקים. חושבים על הרושם שהם משאירים. עד לרגע מאוד מסוים שהם פשוט נסחפים למשחק. ואז, גם הצדק חברתיסט הגדול ביותר הופך לבעל מלון קפיטליסט כשעוברים במלון שלו.

לרוב, אנחנו משאירים את היכולת הזו שם. רק שלפעמים, דווקא כדאי להתחבר לגמרי לדמות שהחלטנו להיות. להשאיר בצד את כל מה שאנחנו חושבים שמצפים מאתנו. ורק להיות שם. השאלה הגדולה היא: איך אפשר לעשות את זה?

הדרך הנוחה ביותר לעשות את זה על פי ה-NLP הוא לאמץ חשיבת "ומה אם…" חיובית. כלומר, לחשוב "ומה אם הייתי ביקום שבו אין לי מגבלות?" או "ומה היה קורה אם דווקא כן הייתי יותר מצליחה?" ולתת למחשבות לרוץ בכיוון.

כאשר אנחנו מתפקדים מתוך נקודת מחשבה בה אנו נטולי מגבלות, הביטחון שלנו ביכולות שלנו עולה. וזה הגיוני. אנחנו מתפקדים ללא כל ספק. ללא כל מחשבה על כישלון. רק עושים ומכוונים להשיג את התוצאה הרצויה.

5. לחקות התנהגות – הדרך הכי טובה בה ילד לומד היא מתוך חיקוי. כי הוא מאמין למה שהוא רואה, שומע ומרגיש. ויודע אינטואיטיבית שלאמירות יש פחות משמעות מאשר למעשים. כך, הוא סופג את התנהגותם של אלו שנמצאים סביבו. לומד מה עובד.

כאנשים מבוגרים, אנחנו מאוד עסוקים בלנהל את הרושם של עצמנו. להיתפש בתור "מי שאנחנו". וחס וחלילה שלא לחקות אנשים אחרים. הרי אנחנו רוצים להיות מקוריים. ובוודאי שלא רוצים שייתפסו אותנו מחקים אותם. זה יכול להעליב.

עם זאת, כאשר אנחנו מחקים את ההתנהגות ואת צורת החשיבה של אדם מצליח יותר, אנחנו מתחילים לסגל גם את התוצאות שלו בהדרגה. כל פעם עוד קצת.

נכון. זו צורה קצת אטית לדגם מצוינות (אם נשווה לשיטה שלומדים בקורס המאסטר ב-NLP). עם זאת, זו השיטה הכי מהירה לעשות זאת עד שנעבור הכשרה בתחום. אם בא לכם לעבור אחת בכל מקרה.

זהו להיום. עכשיו מסקרן אותי לקרוא בתגובות פה למטה מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך יום מעולה,
ליאור


תגובות

2 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
מסקרן לשמוע מה יש לך להגיד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *