היי,
בפעם הקודמת, סיפרתי מה הנשק הסודי שעוזר לי לשכנע כל אדם שאני פוגש. היום, רציתי להקדיש את המאמר לאישה. ולא לאחת שאני אוהב. אלא דווקא לזאת, שהרסה לי חלק מהדימוי העצמי שלי. ואיך ההבנה הזו, עזרה לי להפוך למי שאני היום.
רק שלא נקדים את המאוחר. בואו נתחיל:
מכתב למורה שהרסה את מי שיכולתי להיות
מורה יקרה,
אני בכוונה לא כותב את שמך. גם כי אני לא רוצה לפגוע בך באופן אישי. זה לא האופי שלי. וגם, כי לא מגיע לך להתפרסם על מה שעשית. אין לך במה להתגאות שם. כי אני לא היחיד שפגעת בו בצורה הזו. וכמוך, יש עוד לא מעט במערכת החינוך.
אני לא מאמין באנשים רעים. וזה לא שאין אנשים שעושים דברים רעים. יש. ההיסטוריה מלאה בהם. רק שלא כל אדם שעשה משהו רע הוא היטלר. יש מעשים רעים קטנים. כאלה שנעשים מתוך חוסר תשומת לב. או מתוך עצלנות. או מתוך שחיקה.
רק שהמעשים הרעים הקטנים האלה, מחלחלים. קובעים עתידות. הופכים אדם ל"ריאלי" או ל"הומני". כאילו שכוח טבע החליט עבורנו. כאילו שזה האופי שלנו. רק שהאמת היא, שאנשים כמוך עשו את זה עבורנו. קבעו מה אנחנו מסוגלים לעשות או לא.
מי אנחנו באמת יכולים להיות
מאחורי כל תחום בחיים שאנחנו טובים בו, היה מורה. מורה מהסוג הטוב ביותר. מהסוג שחשוב לו מהתלמידים שלו. כזה שחשוב לו שהתלמידים יבינו. מרתק אותם. מנגיש עבורם את החומר. ולא כי זה מה שנדרש מהם טכנית. אלא כי באמת אכפת להם.
באותה המידה, בכל תחום שאנחנו לא טובים בו, היה מורה. מורה מהסוג ששפט אותנו. שאמר לנו שאנחנו לא יכולים. העדיף לחזק את החזקים. כי הם אלה שהאמין שיוכל להתגאות בהם. וסיפר לעצמו סיפורים על פוטנציאל. מי יכול ומי לא. רק כדי להתעלם מאלה שלא הבינו.
את היית מהסוג השני. העפת אותי מ-5 יחידות ל-3. כי היה לך קל. אמרת שלא ייצא ממני כלום. והייתי צריך להילחם קשה כדי לעלות ל-4 יחידות מתמטיקה. וכדי לסיים בשמונים וקצת. המורה הפרטי המדהים שלי, הוא האדם שמאחורי זה.
זהו, אז כנראה שאני הומני
אחרי הבגרות, זה היה ברור לי. אני הומני. הרי אם אני גרוע במתמטיקה, מה כבר נשאר לי. ואיפה שהוא בראש, בכל מקום שבו הייתי צריך לחשב, ברחתי למחשבון. שנאתי מתמטיקה. שנאתי קבצי אקסל. ובמבחנים שדרשו חישוב בתואר, המוח פשוט נעצר.
שנים חשבתי שמתמטיקה זה לא אני. והייתי בטוח גם שזה לא יפריע לי. עד שלפני 4 שנים התחלתי לצפות בתוכנית ריאליטי מרתקת, שנקראת The profit. ושם, אמר המיליונר מרקוס למוניס דבר חשוב – אם אדם לא מכיר את המספרים בעסק שלו, אין לו סיכוי להצליח.
בלעתי את הרוק. מה מספרים פתאום. הרי אמרו לי שלא ייצא ממני כלום. ועוד מתמטיקה. רק שהיה לי ברור שאם לא אתמודד עם המציאות, לא אצליח. הוא צדק. היא טעתה. רק שלא היה קל להתחיל להסתכל על המספרים. אז הכרחתי את עצמי.
תוכנית אימונים ליכולת
זה היה כמו תוכנית אימונים. כל פעם בדקתי דבר נוסף. למדתי מיוטיוב איך להכין טבלאות אקסל שבודקות נתונים. זה עלה לי בדם. מה לי ולאקסל. רק שהבנתי שבלי זה, אני יכול לסגור את העסק. אחרת, לא אוכל להביא אותו להיות גדול באמת.
שלב אחרי שלב, גיליתי שאני יכול להבין יותר. כשהבנתי את היישום הפרקטי של הדברים בחיים, התחלתי לשלב אותם ממש בחיים שלי. ועם זה, עלתה אצלי תובנה שמהדהדת אצלי תקופה – זה הכל תלוי בשיטה ובמי שמעביר אותה.
גם אם אדם יעביר את אותם התכנים או יעשה את אותה העבודה, ולא יהיה לו אכפת ממנה ומהאדם שמולו, הוא לא יהיה טוב בה. וזה חיזק את התפישה שלי כמורה. דאגתי לפשט את התכנים שלי. להנגיש אותם הרבה יותר. ולא סתם להעביר אותם, בצורה לקונית.
בעולם אחר
בעולם אחר, היית אחרת. בעולם אחר, הייתי מהנדס. או מתכנת. או כל דבר שעושה אדם ממושקף שטוב במתמטיקה (כנראה שדוגמן לא יכולתי להיות בכל מקרה). ודווקא הדברים התגלגלו אצלי טוב. רק שיכולתי להיות מסוגל יותר. מאמין בעצמי יותר.
אז את, את העבר כבר לא תשני. עם קצת מזל למערכת החינוך, את בפנסיה. כבר לא פוגעת בתלמידים החלשים יותר שעוברים תחתיך. אלה שבאמת צריך להשקיע וללמד. כבר לא עושה שם רע למורים באשר הם. כי יש מורים מעולים במערכת. כאלה שבונים אנשים.
הפכתי למורה טוב יותר בזכותך. הוכחתי לעצמי שאני שווה יותר, על ידי זה ששברתי את המילה שלך. אף אחד לא יקבע לי או לילדים שלי אם הם טובים או שלא. ואני אדאג שהמסר יגיע רחוק ככל האפשר. כי אף אחד מאתנו לא מקולקל או שבור כי מישהו אמר לו פעם.
משהו לקחת מהמכתב הזה ללב שלך
בשנים האחרונות, אני עובד עם המון אנשים. מבוגרים כצעירים. רובם, לא טוב כמו שהיה רוצה להיות. רובם, הרבה יותר טובים ממה שנדמה להם. כולם, צריכים מישהו שיאמין בהם. במי שהם. במה שהם מסוגלים לעשות. למרות העבר שלהם.
זה לא עניין של דור. זה עניין של התייחסות. אם מישהו לא טוב לדעתנו, אפשר לתת לו דוגמה אישית. להאמין בו, אפילו אם הוא עושה משהו שלא העזנו מעולם. להאמין בה, ולהנגיש עבורה אחרת את הידע. בדרך שמתאימה לה. כי זו המשמעות של אכפתיות.
ולך המורה, אני סולח. כי ברור לי שזה לא היה בכוונה. רק שקצת יותר אכפתיות ואמונה באחר, הייתה משנה את העולם. משנה את העולם של מאות התלמידים שעברו תחתיך. משנה את העולם שלי. ראי את החוב שלך כלפיי כסגור.
עכשיו, מסקרן אותי לשמוע: מה דעתך על המאמר? האם היו לך מורים שבנו אותך? כאלה שהרסו לך? האם יכול להיות שיש דברים שלא ניסית להשיג כי אמרו לך שזה לא שלך?
שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור
12 תגובות
ליאור היקר,
הכתבות שלך הן חיזוק מצוין. וכן-כולן מצוינות, לא רק הכתבה הזו.
אני בשלבי סיום לימודי NLP ומתכוונת להמשיך למאסטר בע"ה.
נהנית לקרוא את הידע שמוסיף איכות לחיים.
תודה עדה!
היה לי מורים שממש הרסו אותי פשוט לא התחיסו עלי ופגעו בי
אז כדאי שתקרא שוב ושוב את המאמר הזה של ליאור
כי זה יהיה התחלה של חיים מסוג חדש מסוג טוב יותר
אייל, זה נכון. רק שהעבר לא חייב להגדיר אותך. זו בדיוק המטרה של המאמר הזה.
מאמר נפלא!
המסקנה מעודדת…
אבל תרשה לי להאיר על הדרך,
כותרת המאמר והתחלתו עשויים להביא אנשים לתלות את אי הצלחתם בחיים בגורם כזה או אחר, מי בהוריו מחנכיו חבריו, וכו’…
ואז הוא מבין את עצמו, מרחם על עצמו, וגם מוותר לעצמו, ומצדיק את אי הצלחתו – “אני לא אשם! הוא אשם”!!! גם אם אכן הוא לא היה בסדר עדיין זה לא מצדיק את התוצאות! כי על עצמנו רק אנחנו קובעים! “אין הדבר תלוי אלא בי”! יכולים להיות אתגרים בחיים, ואפי’ קשיים של ממש, אבל אין דבר היכול להחליט עלינו אישית מי אנחנו נהיה!
ולסיום – האם גם את ההצלחות אנחנו מייחסים להורים/מורים/חברים ???
לדעתי מי שמחפש אשמים ימצא אותם לרוב, אבל בטוח שהוא לא יצליח בשום דבר בחיים,
לעומתו מי שיחפש וימצא את עצמו האמיתי ויתמודד באמת – בטוח יצליח!
מסקנתך היא ממש ברוח דבריי… לא?
מעריך אותך מאוד!
לאהרון,
בתגובה שלך יש “כן ולא”.
נכון שבן אדם צריך לקחת אחריות על עצמו ולעשות דברים שנדמה לו שהוא לא יכול.
בעזרת הרבה תרגולים,משהו יכול להשתנות.
אממה,יש דבר שנקרא מנטרות.
ממרומי גילי אני יכולה לספר לך דברים שהיום מודעים אליהם יותר מבעבר.
כשאומרים לילד שהוא לא יוצלח,שהוא כשלון בדבר מסויים,שהוא עצלן וכיו”ב,
זה חודר לתת מודע אם הוא רוצה ואם לא.
היום,גם פסיכולוגים וגם מומחי NLP ותורות אחרות,יודעים שדברים שנאמרו
ומעשים שנעשו בסביבות ילדים עד גיל 7 לערך,מוטמעים בתת מודע.
אפשר לתקן,אבל זו עבודה לא קלה.
ואם ילד שומע שהוא שתי ידיים שמאליות,התת מודע שלו ידאג לזה שכל מה שינסה
ליצור,נועד לכשלון.
אומרים לנו את זה גם על כסף – “כסף לא גדל על העצים” ו”מיליונרים הם מושחתים”
או “כסף נדבק לכסף”.
יוצא,שהאנשים הללו ששמעו משפטים כגון אלה בילדותם השכם והערב,יהיו בסופו של דבר
עניים,או במצב כלכלי גרוע,כי הדימוי העצמי שלהם הוא שהם ישרים ושכסף לא מגיע בקלות.
רבים מהם מוכשרים בהמון תחומים ולא מימשו את זה בצורה הנכונה.
אולי ליאור יחדד את דברי ותבין בדיוק למה הכוונה.
אז הייתי משנה קצת את הכותרת.אולי לא אשמה,אולי גרימת עוול בצורה שהדברים נאמרו,
או ווט אבר.
אני אהבתי מאד את המאמר והוא דיבר אלי בגלל נסיון דומה מצד הורי ובכלל.
ליאור – תודה רבה!
מאמר מאלף
תודה ד. 🙂
אהרון,
התפקיד של הכותרת היא לגרום לאנשים להיכנס ולקרוא. ככל שאתה מתקדם במאמר, ברור לך שמטרת המאמר לא היתה לעודד רחמים עצמיים אלא להפנות את תשומת הלב לתופעה:
אדם סמכותי שמעביר מסר לאנשים שלא בהכרח יודעים להתגונן ממנו ולבחור אחרת. האחריות והיכולת לבחור להתנהג אחרת מהדרך שמתווים לנו, מתחילה רק מהמקום שאנחנו מודעים שאנחנו יכולים לעשות את זה.
המאמר מציג 2 דברים חשובים. הראשון, הוא את האחריות שלנו על התקשורת שלנו ואת המשמעות שלה כלפי אנשים שמקבלים את הסמכות שלנו. אם נשים לב יותר לדברים שאנחנו אומרים לאחרים ונדאג להגדיל ולהעצים אותם, נוכל ליצור שינוי משמעותי יותר בחיים שלהם.
מצד שני, אנחנו יכולים לבחור להיות אדם אחר מזה שכולם אמרו לנו שאנחנו יכולים להיות. רק שזה לא יכול לקרות לפני שאנחנו מודעים לכך שאנחנו יכולים לבחור ולפני שאנחנו מרגישים בשלים לקחת את האחריות ולפעול.
מקווה שמיקדתי 🙂
יפה, אהבתי?
מדויק! תמציתי מסודר וקולע!
נראה לי כי זו המשמעות בתגובתי האחרונה, תחת שם אנונימי (שכחתי לציין שמי קודם שלחצתי שלח).
הי ד. אני מאוד מבין אותך, אין ספק, הסביבה עשויה לגרום לקשיים והתמודדויות לא פשוטות…
האדם רגיל לחיות איך שהוא חושב שהסביבה חושבת עליו…
הכל נכון עד שבן אדם מקבל שכל, כי כל הקשיים כולם הם קשיים, לא מציאות. האדם הוא מי שהוא ולא משנה מה יקרה, אולי תנאי הפתיחה יהיו מאתגרים יותר, אולי זה יצריך אותו למאמץ יתר, אבל לאחר שזו המציאות – עלינו להפנים שאף אחד לא יקבע לנו מי נהיה!
נכון לוקח זמן להבין את זה לעכל שככה זה ולהתקדם מזה.
לדעתי השינוי צריך להתחיל מנקודה זו!
ובאמת, זה מלמד אותנו לחנך את עצמנו ואת ילדנו ביסוד הזה…
[- מקווה שהמאסטר ליאור יאשר את הדיאלוג הזה על חשבון המאמר והאתר שלו…?]
השיחה פה מבורכת והדיון תמיד מעורר מחשבה (כל עוד הוא נעשה בטעם טוב ובנימוס מינימלי).