הטלת ספק לרוחק (פירורי תובנות 288)

ואיך אדע שזה לא רק בראש שלי, הוא שאל. שאני לא מדמיין. רואה את זה רק כי אני מחפש את זה. עובד רק כי אני מאמין בזה. הרי זה הגיוני. אמונה שמגשימה את עצמה. גם הרס"ר שלי בצבא היה מוצא אבק. אפילו שניקינו. אפילו שהיינו בטוחים שאין.

ומאיפה אדע אם אני שואל את השאלה הזו כי אני באמת סקרן, הוא המשיך. אולי מישהו כיוון אותי לשאול אותה. כי לדעתו זה בדיוק הדבר שצריך לשאול. והוא מתעלם משאלות אחרות. חשובות יותר. אולי אפילו מסיח אותי בכוונה מהן. לכיוון של מאפיינים חיצוניים לא חשובים.

ולמה אני רוצה לקנות כל כך הרבה דברים, הוא הוסיף. אולי אני בכלל לא צריך אותם. ומכרו לי שכן. לימדו אותי שצריך להבין אומנות מוזרה כדי לצרוך אותה. לימדו אותי שצריך להבין מוזיקה צורמת כדי לצרוך אותה. לימדו אותי שצריך להבין אלכוהול מר כדי לצרוך אותו.

הוא לא טעה. לא לגמרי בכל מקרה. אולי זה כן היה רק בראש שלו. אולי כן לימדו אותו לשאול את השאלה. אולי כן קנה כי הרגילו אותו. זה הגיוני. עושים את זה לכולנו. רק שצורת החשיבה הזו חייבת לבוא מתוך מקום נכון. אחרת יסתחרר במערבולת פרנואידית בראשו.

הטלת ספק היא דבר מאוד חשוב. כי לא כל דבר שאומרים לנו הוא נכון. ולא כל סיפור שמנסים למכור לנו הוא המציאות. רק שבאיזו שהיא נקודה, יש כאלה שמשתמשים בהטלת ספק ככלי שמשרת את הדחיינות הפנימית שלהם. ככלי שמאפשר להם להימנע משינוי נדרש.

הם מנסים להוכיח שכל דבר ששונה מצורת החשיבה שלהם הוא שגוי. מנסים למצוא חורים בכל דבר. להרגיע את עצמם שצורת החשיבה שלהם היא הכי נכונה. וכשעושים את זה מהמקום הזה, זה לא משרת אותם. אלא תוקע אותם בצורת חשיבה מאוד מוגבלת.

מצד שני, יש בהחלט מקום להטלת ספק כדי ללמוד. כדי להתפתח. כדי למצוא שיטות חדשות ויעילות יותר לעשות דברים. כדי לשפר באופן מתמיד את התוצאות שלנו. ולא רק את הסיבות, ההצדקות והתירוצים שיאפשרו להם להישאר במקום.

כי הספק הוא רק כלי. ובסופו של יום, השיפור בתוצאה שלנו הוא זה שנמדד. בכל תחום בחיים.

סוף שבוע מעולה,
ליאור

כשהם נעולים בדעה שלהם: מהי שיטת השכנוע הפשוטה שתגרום לאדם להקשיב לדעה אחרת?

היי,

בפעם הקודמת דיברנו על צורת החשיבה היחידה שמשותפת לאנשי העסקים הכי מצליחים בעולם. היום, נחזור לתוך נושא השכנוע בעקבות שאלתו של דרור (אחד מקוראי הבלוג החדשים) – איך אפשר לגרום לאדם שחושב אחרת לחלוטין מאתנו להקשיב לנו?

ואותו, היה קצת קשה יותר לשכנע

הווריד התחיל להתנפח לה. אחרי כל מה שעשתה. אחרי כל מה שהשיגה. אחרי כל הידע שצברה. אחרי שהוכיחה שוב ושוב את השווי שלה בחברה. אחרי כל אלה. והוא עדיין ישב מולה וחזר על דבריו. לא מקשיב. מסביר למה היא טועה. כי היא כנראה מבינה רק בתאוריה.

כשהייתה צעירה, היא הייתה נותנת לדבר כזה לעבור לסדר היום. מחליקה את זה על הדרך. כאילו שיש מצב שהוא צודק. ושהיא טועה. רק כי הוא מבוגר ממנה. מנוסה ממנה. וכמובן, כי הוא הבוס. רק שהיא כבר לא הייתה בנקודה הזו.

היא לא הייתה מאלה שעסוקים כל היום בלדבר על הניסיון שלהם. או על ההישגים שלהם. רק שכבר היו לה מספיק מאלה כדי לדעת שהוא טועה בדבריו. ולא רק שהוא טועה, אלא שזו טעות שעשויה לעלות לחברה במיליונים. רק שהוא ננעל. ואותו… היה קצת קשה יותר לשכנע.

לא סתם ויכוח

זה לא כל כך נדיר להיתקל באדם שחושב אחרת מאתנו. אחרי הכל, זו דמוקרטיה. כל אחד זכאי לדעתו. ומה לעשות, לא כולם מחזיקים דעה זהה לזו שלנו. אין גם סיבה לשנות את דעתם. אפילו אם הם לא מסכימים. זכותם. באמת.

כל מה שצריך לעשות זה רק להבין שזו זכותם. ושעצם כך שהם חושבים אחרת, לא הופך את דעתנו לפחות נכונה. ובינינו, גם זה אמור להיות מובן מאליו. אני לא אמור לחדש לך כלום עד לפה. למרות שיש מרחק קטן-גדול בין "להבין את זה" ל"לזכור את זה בזמן ויכוח".

ויכוחים הם דבר טבעי. רק שלפעמים, במהלך היום יום שלנו, אנחנו כן נדרשים לשכנע. כי לפעמים זה סביב משהו מהותי. משהו שבו חשוב שכן ישמעו את דעתנו. ויסכימו איתה. לא כדי שנרגיש צודקים. אלא כי הדעה השנייה, עשויה לפגוע בצורה מהותית במישהו או במשהו.

למה אדם ננעל בדעתו במהלך ויכוח?

יש חוק אחד שאני תמיד מעלה בקורס ה-NLP. חוק משמעותי שנדרש, אם אי פעם נרצה לשכנע אדם. או לעזור לו להשתנות. והחוק הוא כזה: אנחנו חייבים לכבד את דעתו של כל אדם כדי להצליח לשכנע אותו.

עכשיו, אני יודע. זה נשמע קצת דבר והיפוכו. איך אפשר גם לכבד דעה של אדם וגם לשנות אותה? והתשובה היא מאוד פשוטה. נניח שאדם אומר משהו שאנחנו לא מסכימים אתו. ונניח שהתנגדנו לדעתו. האם הוא יקשיב לנו יותר או שהוא יילחם עבור דעתו יותר בעוצמה?

ברור שהוא יינעל בדעתו במצב כזה. והוא יימצא לה הוכחות. כי עכשיו הוא צריך להצדיק אותה. וכך הוא מתחפר בדעתו יותר ויותר. מצב שלא משרת את מאמצי השכנוע שלנו בכלל. לכן, אנחנו חייבים שיטה פשוטה יותר שתגרום לו גם להקשיב וגם להסכים לשנות את דעתו.

איך לגרום לאדם להקשיב לדעה שמנוגדת לשלו?

במצב שבו אנחנו חייבים לשכנע אדם והוא לא מקשיב, אנחנו בצרה קטנה. מצד אחד, אסור לנו להתנגד לדעתו. כי אז הוא יינעל. אפילו אם היא שגויה. מצד שני, אנחנו חייבים לגרום לו להבין את דעתנו. לא לפסול אותה אוטומטית. ולעתים קרובות אפילו להסכים איתה.

לשם כך, נוכל להשתמש בשיטת השכנוע הבאה:

1. יצירת הסכמה ראשונית – בשלב הראשון, נרצה לגרום לאדם שמולנו להקשיב. לכן, נכוון להביא אותו להסכים אתנו. לשם כך, פשוט נוודא שהבנו את מה שהוא אומר. נחזור על המילים שלו. בלי ציניות. בלי עקיצות. אפילו לא קטנות. כן. גם לא זעירות.

הרעיון הוא להגיד "אני רוצה לוודא שהבנתי את מה שאמרת…". ואז לחזור על המשפט שאמרו בצורת שאלה. מכיוון שהם אמרו בדיוק את הדבר הזה, הם יענו בחיוב. וזה בא לטובתנו. הרי הם לא מתנגדים לדעתם. רק שעכשיו הם הסכימו לדברינו. וזה פותח אותם להקשיב.

לדוגמה: נניח שאנחנו מעצבים גרפיים. ומולנו יושבת לקוחה שמאוד חשוב לה לשנות את דעתה מתי שתרצה לאורך הפרויקט. עכשיו, זה לא מצב הגיוני. הרי מרגע מסוים צריך לאפשר לאיש המקצוע להתחיל לעבוד. אחרי שהוגדר בצורה מדויקת מה נדרש.

נניח לצורך הדוגמה שהיא אומרת לנו "מאוד חשוב לי להיות מסוגלת ליצור שינויים בעיצוב בכל שלב בפרויקט". אז, פשוט נענה לה חזרה בשאלה "אני רוצה לוודא שהבנתי נכון את מה שאמרת, חשוב לך להיות מסוגלת ליצור שינויים בכל שלב בפרויקט?". היא כמובן, תסכים.

2. הצדקת הדעה שלו – בשלב השני, עלינו להצדיק את הדעה שלו. ובמידה שאי אפשר להסכים אתו, נצדיק את הסיבה שבגללה הוא חושב או מרגיש בצורה הזו. וגם כאן, חשוב להימנע מבחירת מילים צינית או עוקצנית. מילים כאלה יהרגו את הסיכוי לשכנוע.

כדי לעשות את זה בצורה יעילה, נרצה ביטויים שיגרמו לו לחשוב שאנחנו לא פוסלים את דעתו. אפילו אם אנחנו לא חושבים באותה הצורה. ההצדקה תתבצע באמצעות ביטויים כמו "אני מבין למה לדעתך…" או "אני יכולה להבין למה אתה מרגיש ש…".

ביטויים אלה נותנים לאדם את התחושה שמתייחסים לדעותיו בכבוד שראוי להם. שהן לא מתבטלות על הסף. ועכשיו, הוא מוכן להקשיב להמשך. ולו רק מתוך סקרנות. כי הוא לא רגילים שמישהו מקבל את דעתו במהלך ויכוח.

לדוגמה: נמשיך עם דוגמת המעצבים הגרפיים. לאחר שיצרנו את ההסכמה הראשונית, עכשיו נרצה להצדיק את דעתה של הלקוחה. לכן, נאמר לה "אני בהחלט יכול להבין למה זה חשוב לך". בשלב הזה, הלקוחה מרגישה שמישהו מקשיב לה וב"צד שלה".

3. קישור בין דעתם לדעתנו – בדרך כלל בשלב הזה מגיע איזה שהוא "אבל". רק שהמילה "אבל" היא קטלנית. כי היא מחלישה את מה שנאמר לפניה. כאילו עבדנו עליו בעיניים. וכתוצאה, לא יפתיע אותנו אם האדם שמולנו יחזור להינעל בדעתו ויפסיק להקשיב.

לכן, עלינו ליצור איזה שהוא חיבור מבלי להגיד "אבל". כן, אני יודע שיש אנשים שקשה להם בלעדיה. אבל נמשיך. עכשיו, נרצה לחבר בין דעתם לדעתנו. אפילו אם היא שונה. רק שבינינו, דעות הן לא באמת שונות במהות שלהן. יש 3 דרכים ראשיות לעשות את זה:

א. דעתם יכולה להיות שלב לפני או אחרי זו שלנו. כלומר, קודם מה שהם חושבים יקרה ואחרי זה מה שאנחנו חושבים. להמשך הדוגמה, נוכל להציג בדוגמה את השליטה על כל שלב כמשהו שקורה לאחר הצגת התוצאה בסוף השלב. או הגדרה מראש בתחילתו.

ב. דעתם יכולה להיות הגורם לזו שלנו או להיגרם בגללה. כלומר, הדעות קשורות בקשר של סיבה ותוצאה. להמשך הדוגמה נסביר כי "את רוצה אפשרות ליצור שינוי בכל חלק בפרויקט כדי שיתאים לטעם שלך ובגלל זה כדאי להגדיר במדויק מראש ובפירוט מה נדרש".

ג. דעתם יכולה להתקיים במקביל לזו שלנו. כאן, נשתמש ב-ו' החיבור בין 2 הדעות, כך שייווצר רושם ששתיהן נכונות. להמשך הדוגמה, נסביר כי "חשוב לך לוודא שהפרויקט מתקדם נכון והעבודה חייבת להתנהל בצורה מסודרת. הדרך לעשות את זה היא הגדרה מדויקת של כל שלב בתהליך."

4. שאלת ספח – שאלת ספח היא שאלה קטנה שנשאלת בסוף משפט, כאילו בהיסח הדעת. שאלה שמיועדת לגרום לאדם שמולנו להגיב בצורה חיובית. תפקידן פה הוא לגרום להם להסכים עם הקשר שיצרנו.

ניתן להשתמש בשאלות הבאות כשאלות ספח יעילות: "נכון?", "נכון או לא?", "לא?", "לא ככה?". השאלות האלה יגיעו מיד לאחר הקישור בין דעתם לדעתנו. וצריך מאוד להיזהר לא לשים עליהן דגש מיוחד. כאילו זו הייתה סתם שאלה כדי לוודא שהם מקשיבים.

לדוגמה, נחבר בין כל חלקי התהליך: "אני רוצה לוודא שהבנתי נכון את מה שאמרת, חשוב לך להיות מסוגלת ליצור שינויים בכל שלב בפרויקט? אני בהחלט יכול להבין למה זה חשוב לך. את רוצה אפשרות ליצור שינוי בכל חלק בפרויקט כדי שיתאים לטעם שלך ובגלל זה כדאי להגדיר במדויק ובפירוט מראש מה נדרש ומתי הזמן לתת משוב על כל שלב. נכון או לא?"

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

לאזן את הכפית (פירורי תובנות 287)

לסדר הכל בשורות. בקבוצות. ליישר לכל צד. ולדאוג ששום דבר לא יבלוט. אפילו אם זה מסיח אותנו מהשיחה. רק כדי שזה ייראה יפה. לא חורג מהצדדים. מסודר בסימטריה מושלמת. בצורה הנדסית שלמה ומלאה בהגיון פנימי.

הכל נקי. מסודר. גם אם זה אומר שצריך לצעוק על כל העולם כדי להגיע לשם. הכל ישר. הכל סגור. אין פינות פתוחות. ואז להסתכל על התמונה הרחבה יותר. לסדר גם אותה. להתאים אותה לקווים. להפוך את הצורה הקטנה לחלק מתמונה מושלמת גדולה יותר.

על הדף זה נשמע מושלם. הכל בסדר. הכל מסודר. הכל מיושר. רק שבמציאות, הסדר משרת רק את האוטומט. רק את הרצון לשקוע לחוסר חשיבה. רק את הרצון שלא להתאמץ. ללא אתגר. ללא צורך לחשוב. ולאפשר לנו לשקוע לתוך שגרה רגועה ומאפשרת.

רק שברגע שאנחנו שוקעים לתוך השגרה, אנחנו משתעממים. ואז הצורה המושלמת הופכת לרקע שקוף. אחד שלא רואים, כל עוד שהוא מסודר. הכל מרגיש כמו מים בפה. קצת מים כשצמאים זה מרווה. ויותר מדי, זה כבר סתמי. אפילו גורם לתחושת מחנק.

השגרה גורמת לנו לרצות להתמרד. להפר את הסדר. להרוס את היישור. לשבש את הסימטריה. לגרום לדברים לבלוט. להפוך ללא שגרתיים. לא צפויים. מאתגרים. מאמצים. מרגשים. כאלה שלא מאפשרים לנו לנוח.

עם הזמן, אנחנו מתרגלים לחוסר הסדר. מתחילים לסדר אותו בלוח הזמנים שלנו. דואגים לעשות אותו בצורה מסודרת. פעם ביום. בשבוע. בשנה. והוא מסתדר לתוך סימטריה מושלמת בחיים שלנו. מתאים לקווים. הופך לחלק מהתמונה המושלמת הגדולה יותר.

עד שיום אחד אנחנו קולטים שחוסר הסדר הוא פשוט עוד צורה של סדר. ושגם הוא הפך לשגרה. הוא כבר לא פרוע. הוא כבר לא משלהב. הוא כבר לא מאתגר. הוא פשוט חלק משגרת החיים שלנו. ואנחנו עושים אותו כי התרגלנו. לא כי הוא באמת משבש משהו.

ואז שוברים. ומתרגלים. ושוב שוברים. ומתרגלים. ושוברים. כי האיזון פה הוא העניין. לפעמים בא לנו יותר להתרגש ושיאתגרו אותנו. לפעמים בא לנו להירגע ולשקוע בשגרה. ולפעמים, בא לנו להיות באמצע. להתרגש ולנוח. לאזן את הכפית על קצה הכוס. ולהרעיד קצת את השולחן.

סוף שבוע מעולה,
ליאור

מהי צורת החשיבה היחידה שמשותפת לאנשי העסקים הכי מצליחים בעולם?

היי,

בשבוע שעבר הסברתי איך להניע אדם לבחור להשתנות, למרות שאינו משתף פעולה. השבוע, רציתי לדבר קצת על הצלחה. ולא סתם על הצלחה. על אנשים שהקימו מעצמות מצליחות בעולם העסקים ועל הדבר שמשותף להם.

כולם רוצים להיות מיליונרים

עוד לא יצא לי להכיר אדם שלא מעוניין להיות מצליח יותר. להיות מיליונר ואפילו מיליארדר. כולנו מדמיינים (בשלב כזה או אחר) מה היינו עושים עם הכסף הזה. מה היינו קונים. לאן היינו טסים. מה היה משתנה באורח החיים שלנו. או בדרך שבה אנחנו מתנהלים.

זו גם הסיבה שבגללה קל כל כך למכור לאנשים את הפנטזיות על הכנסה פאסיבית. לעבוד מעט שעות בשבוע. לצאת ל"פנסיה מוקדמת". לראות את העולם. לחיות את החלום. להפסיק להגיע לעבודה בשעות כל כך מוקדמות. או סתם למשוך את סוף השבוע במשך עוד שבוע.

על פניו, זה הגיוני. אנשים רוצים להצליח יותר כדי לעבוד פחות. כדי לחיות בפנטזיה שלנו. רק שאת הצעדים שבאמת נדרשים כדי להגיע לשם, רובנו לא מוכן לבצע. לעשות את ה"עבודה המלוכלכת". ושם נכנסים התירוצים. ההצדקות. והדחיינות.

האמת היא שרובנו לא באמת רוצה להיות שם. הוא מוכן ליהנות מהתוצאות של זה. בזה אין לי ספק. רק שההתמודדות הבלתי פוסקת עם ניהול מעצמה היא לא כזו קלה. כי היא לא מסתכמת רק באיכות החיים. ויש מאמץ עצום שנדרש כדי להגיע לשם ולתחזק את זה.

לסמן את המטרה סביב החץ

בשנים האחרונות יצא לי להיפגש (במקרה או תוך כדי עבודה) עם די הרבה אנשים אמידים. אנשים שבנו חברות ענק. חברות שמגלגלות סכומי עתק, שרובנו היינו שמחים לחלוק באחוזון מהם. וקשה לאפיין אותם בצורה אחת.

בניגוד לכל ספרי ההצלחה, אין באמת נוסחה אחת להצלחה. חלקם בנו את החברה שלהם במהירות. חלקם בנו אותה לאט. חלקם הצליח בסיבוב הראשון. חלקם נכשל במשך שנים. לחלקם היה חזון מרשים מראש. וחלקם פשוט עבד בנחישות לתוך ההצלחה.

הבעיה עם כל אותם סופרי ומרצי הצלחה היא שהם מנתחים הצלחה בדיעבד. מתוך ניתוח של הדבר שלדעתם עבד. סוג של "לירות חץ ואז לסמן את המטרה סביבו". כי אם הייתה נוסחה אחת להצלחה בכל תחום, כולם היו משתמשים בה ומצליחים.

גם תחום ה-NLP אגב לא "חף מפשע". ב-NLP אנחנו עוסקים אמנם בלמידת מצוינות. רק שבסופו של יום, לא כל אדם שלמד NLP הוא מצוין. כן, יש לו סיכויים טובים יותר להצליח אם יישם את מה שלמד. רק שאם לא יישם, יתרגל ויפעל, זה לא יקרה מעצמו.

למה לא לחיות את החיים הטובים?

בראיון שקראתי לפני שנה, אמר ריצ'ארד ברנסון (הבעלים של תאגיד וירג'ין שהונו עומד כיום על 5.1 מיליארד דולר) דבר מדהים. דבר, שאני שומע שוב ושוב מכל אדם שבנה את עצמו. בראיון, אמר ברנסון כי למרות כל ההצלחה והדברים שהשיג הוא לא חושב ש"הגיע לשם".

למרות כל ההצלחה והכסף. למרות שהוכתר כאביר. למרות שפגש את האנשים הכי מעניינים בעולם. למרות שהוא גר באי ששייך לו. ולמרות שהקים מעצמה מתוך עסק קטן לשליחת תקליטים בדואר. כל אלה, היו גורמים לרובנו לחשוב ש"זהו, אפשר לנוח על זרי הדפנה".

רק שהמצליחנים האלה לא עוצרים שם. דוחפים את הגבולות שלהם כל הזמן. בודקים מה עוד אפשר לעשות. בודקים איך אפשר לעשות דברים אחרת. וכל הזמן פועלים. לא מעניינת אותם הפנסיה. לא מעניין אותם להפסיק לעבוד. לא מעניין אותם "לחיות את החיים הטובים".

וזה לא שהם לא "חיים את החיים הטובים". רק שהם אלה שמבינים מה המחיר האמתי של החיים הטובים. מה המחיר האמתי של חוסר ההתפשרות ל"מה שכולם עושים". וזה הדבר שבאמת מרים אותם למעלה. מעל לכל השאר. הם פשוט לא חיים את האשליה.

הקטע המעניין הוא שזה לא חל רק על אלו שמוצלחים כלכלית. זה חל על כל אדם שהוא הצלחה בתחומו. אף אחד מהם לא שוקט על שמריו. הם כולם עושים ועושים ועושים. לומדים ומתפתחים. מיישמים ומתקנים. תוך כדי תנועה מתמדת. ושבירת גבולות.

זו בדיוק הסיבה שהיום אני לא מביא פה שיטה. או טיפים. ואפילו לא סיפור נחמד. היום, אני רוצה להשאיר אותך עם שאלה אחת בלבד. שאלה, שרצוי לתת לה להדהד בראש. שאלה, שיכולה לקחת אותנו לשלב הבא. וזו השאלה: מה עשית היום כדי לפרוץ את הגבולות שלך?

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה עלה לך בראש כתשובה לשאלה?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

מתוך מי שהייתה (פירורי תובנות 286)

בהתחלה היה רק אבק. שכבות על גבי שכבות. ולקח שעות עד שהוא שקע. הפך למרקם אחיד. שוכב. ללא תנועה. רק שמשהו הרעיד את פני השטח. תנועה שהחלה להיווצר. ואצבע אחת עלתה ופרצה את מרקם האבק העדין. גורמת לו לפנות עבורה מקום.

עוד אצבע ועוד אצבע עלו אחריה. עד שכל היד קרעה את פני השטח. עלתה כלפי מעלה. נחושה. כאילו יודעת לבדה את דרכה. לידה עוד יד אחת. ואז שתיהן התקפלו. משתמשות בכוחן המאוחד כדי ליצור יותר כוח. כוח לדחוף. כוח לעלות מעל פני השטח.

משטח אבק ענק החל לעלות. ואז זרם לצדדים. חושף גב. הגב שהיה מחובר לשתי הידיים. ואתו ראש כפוף, מחובר לצוואר. עיניים עצומות בתחילה. מלאות באבק. ואז נפתחות. מבט נחוש. נחוש לגלות היכן היא נמצאת. נחושה לחזור בחזרה לעמוד על הרגליים.

זו לא הפעם הראשונה. היא כבר התרסקה. אמנם לא מגובה שכזה. רק שהמצב לא היה זר עבורה. נשמה עמוק. השתעלה. נתנה לאבק לצאת לה מהריאות. האבק שכבר שנים לא היה אויב. וגם לא חבר. אלא מכר. מהסוג שחייבים לבקר מדי פעם, למרות שלא בא לנו.

כשאנשים הסתכלו עליה, הם לא ראו אותה עולה מהאבק. הם ראו אותה עומדת בטוחה. בחליפה. או משדרת הצלחה כרגיל. כי ידעה איך לקפוץ ישר על הרגליים. לפני שיסתכלו. לפני שתתרגל להיות על הרצפה. כמו שכבר קרה לה לא פעם בעבר. כי קל מדי להישאר שם.

הרצפה והאבק סימלו עבורה את הפשרה. לפעמים נדרשים. רק שחשוב לנער את האבק ולהמשיך. כי בחרה לחיות חיים לא שגרתיים. מהסוג שאחרים היו רוצים. רק לא היו מוכנים להתאמץ מספיק כדי להשיג. ובהחלט לא היו מוכנים להתמודד עם האבק.

בכל פעם שהתרסקה, ידעה כי זה אימון. אימון לחזור לעמוד על הרגליים. אימון שמחדד את החושים שלה. מאמץ את שרירי הנשמה שלה. בונה אותה להתמודד עם אתגרים יותר מורכבים. יודעת שלעולם לא תקבל שיעור שלא תהיה מסוגלת להתמודד אתו.

השיעורים מעולם לא היו קלים. התמודדות אחר התמודדות. וכשהם ראו את ההצלחות שלה, היא ראתה רק את המשימה שעומדת מולה עכשיו. ואת העתיד שמונח על הכף. יודעת שאסור להתבוסס בכישלונות. או להתענג יותר מדי על ההצלחות.

הם אמרו לה שהיא לא חיה את החיים. שהיא מוותרת על הבילויים יותר מדי. לא יודעת איך לנוח. רק שהיא ידעה שהם לא הבינו. היא לא הפסיקה לבלות. האתגר החייה אותה. וכשהאש בוערת כל כך חזק בפנים, הסוללה שלה תמיד הייתה טעונה.

לא היה מספיק אבק בעולם כדי לכבות את האש שלה. כי זו מי שהיא. עוף החול. הפניקס. ובחיוך מלא שיניים צחורות, המשיכה בדרכה לכבוש עוד פסגה. ועוד אחת. כי כך היא שרטטה את הדרך שלה. מלאה אותם בהשראה. מתוך עשייה. מתוך תוצאות. מתוך מי שהייתה.

סוף שבוע מעולה,
ליאור

איך להניע אחרים להתחיל את השינוי שהם צריכים למרות שהם לא משתפים פעולה?

היי,

בפעם הקודמת, הבאתי את השיטה הפשוטה של טים פריס למניעת דחיינות. בעקבות השיטה של טים, שאלה אותי חן (אחת מקוראות הבלוג) שאלה מסקרנת: איך להביא אדם אחר להפסיק לדחות דברים כל הזמן?

ההבדל בין נושא הסרטון ששיתפתי בשבוע שעבר לשאלתה של חן הוא כזה: להניע את עצמנו זה עניין אחד. קל יותר יחסית. כי זה תלוי רק בנו. השאלה פה היא איך להניע אדם אחר להתגבר על ה"לא בא לי" הפנימי בנוגע לשינוי שברור להם שהם צריכים לעשות. אז נתחיל:

כשהמודעות שלנו מתפתחת

אנחנו נתקלים בזה לא מעט. בעיקר אם אנחנו עוברים תהליך התפתחות אישית משלנו. כזה שבו אנחנו רוכשים כלים חדשים שיעזרו לנו להיות יעילים יותר. או מפתחים את היכולות האישיות שלנו. או משתפרים בכלליות.

במצב כזה, אנחנו הופכים פתאום להיות מודעים יותר. מודעים להתנהגות שלנו. לדפוסים שחוזרים על עצמם. ובצורה בלתי נפרדת – גם להתנהגויות ולדפוסים של האנשים שסביבנו. אלה שעוד לא בחרו לעבור את השינוי בעצמם.

הנטייה הטבעית שלנו, היא לרצות שאנשים שאנחנו אוהבים ישתפרו גם הם. הרי אנחנו אוהבים אותם. והם יכולים להצליח יותר. ליהנות יותר מהחיים. למצות יותר את עצמם. רק שמשום מה, הם לא משתפים פעולה. ולפעמים אפילו מתנגדים מאוד.

לפני שממשיכים, חשוב לי להרגיע: זה טבעי. לא כל אדם רוצה להשתנות. אפילו אם יכול להיות לו טוב יותר, לדעתנו. לא כל אחד גם מוכן להכיל את השינוי, רק כי אנחנו התחלנו להשתנות. והרבה יותר משני אלה, יש שינויים שיהיו טובים לאחד ולא לאחר.

למה הם לא מוכנים להשתנות אם הם צריכים?

הפרדוקס הכי מדהים בקשר לבני אנוש הוא כזה: אנחנו יצור מדהים. אחד מהבודדים בכדור הארץ שמתאים את עצמו לכל טמפרטורה. לכל תנאי מחיה. מוצא פתרונות לכל דבר. ועם זאת, אנחנו מתקבעים מחשבתית נורא מהר. מפחדים משינוי. לעתים עד הרמה של פגיעה עצמית.

הסיבה לכך היא פשוטה. ברגע שמצאנו משהו שעובד לנו, אנחנו מתקבעים עליו. עושים אותו שוב ושוב. עד שהוא הופך לאוטומטי. ואז… ממשיכים אתו. לנצח מבחינתנו. גם אם קיימת אפשרות אחרת. גם אם בטווח הארוך הוא לא מתאים לנו.

במקרה שלנו, יש 2 דפוסים של מקובעות שמונעים מהם לשתף אתנו פעולה. הראשון, הוא שהמוח שלהם לא מסכים לקבל את זה שעברנו שינוי. שאנחנו לא מי שהיינו. כבר לא מתאימים לדפוסים של פעם. זו גם הסיבה שבגללה ההורים שלנו תמיד יתייחסו אלינו כאל ילדים.

הדפוס השני, הוא שהם עדיין לא מוכנים להשתנות. כי הם לא מודעים לכך שהם צריכים. או שהם עדיין לא בשלים לשינוי. או שהוא לא באמת מתאים להם. ויותר מכל – הם גם לא בהכרח מוכנים שאנחנו נהיה אלה שיכוונו אותם לשינוי. במיוחד כשזה נעשה באסרטיביות יתר.

איך להביא אדם לבחור להשתנות?

אחד העקרונות שאני תמיד שם עליו דגש בקורס ה-NLP הוא שאי אפשר לגרום לאדם לעשות משהו נגד רצונו. ואפילו אם הצלחנו, הוא תמיד ימצא דרך לחזור אחורה. להרוס את השינוי. כי הוא עוד לא בשל כלפיו.

במילים אחרות, אם נרצה לעזור להם להשתנות עלינו קודם כל להביא את האדם לרצות להשתנות. רק שהנטייה הטבעית שלנו היא לדחות דברים שכופים עלינו. אז איך אפשר לעשות את זה למרות הכל? הטיפים הבאים יעזרו לנו להניע אותם לרצות להשתנות:

1. לבחון את השינוי – אני יודע. בא לך לקרוא איך "לעשות להם את זה" כבר. רק שרגע לפני זה, חשוב להבין דבר אחר. נניח לרגע שהמטרה שלנו היא לגרום לחיים שלהם להשתפר. כי שלנו השתפרו. ואנחנו רוצים לחלוק אתם את השינוי.

מצד שני, יכול להיות שהשינוי הזה לא מתאים להם עדיין או בכלל. ואני יודע, כרגע נראה לך שכולם צריכים את זה. זה בדיוק הזמן לעצור ולשאול את עצמך: על מה השינוי הזה עשוי להשפיע אצלם, חוץ מהתוצאה הרצויה? במה השינוי הזה יכול לפגוע? מה הוא עשוי לשבש?

התשובות שלך יכולות להפתיע אותך. יכול להיות שהשינוי הזה יכול לחכות עבורם להמשך. כשייווצרו תנאים טובים יותר. כשהם יעברו שלב בחיים שלהם. כשהם יגיעו למוכנות גבוהה יותר. ויכול להיות אגב, שהשינוי יכול להיות טוב עבורם. אם כן, זה הזמן להמשיך לטיפ הבא.

2. לעודד במקום לדחוף – יש לי חבר שלא קנה לאשתו פרחים מעולם. והייתה לו סיבה טובה. היא אמרה לו "למה אתה לא קונה לי פרחים?". עכשיו הוא היה במלכוד. אם יקנה, היא תגיד לו "למה אתה קונה רק כשאני אומרת". אם לא, היא תמשיך להתלונן.

המרחק בין עידוד לדחיפה הוא מאוד קטן. לפעמים נדמה לנו שאנחנו מעודדים מישהו להשתפר. רק שהוא מרגיש שאנחנו דוחפים אותו ומציקים לו. אז לא פלא שהוא מתנגד. במיוחד כשאנחנו לא אנשי מקצוע אלא חברים, משפחה או בני זוג.

רצוי שאחדד את ההגדרות שלי פה: במילה 'דחיפה' אני מתכוון להנעה מילולית או מעשית. להגיד להם לעשות. לשאול אם כבר עשו. לעשות להם "רגשי" אם עדיין לא עשו. להביא להם דוגמאות לכאלה שעשו. כל אלה הם בגדר חפירה מבחינתם. ורק גורמים להם להתחפר באנטי.

לעומת זאת 'עידוד' הוא משהו אחר. עידוד הוא פרגון לאחר שהאדם עשה שינוי. אפילו אם קצת. להרים את מצב הרוח שלו. מילה טובה. חיוך. לחיצת יד או כל סימון ש"שיחק אותה". וגם את זה, לא יותר מדי. פשוט לתת לו להבין שההתקדמות מוערכת. ושאין עליו לחץ לעשות.

3. להוכיח ולא להטיף – מאוד קל להתחיל להשתנות ואז לחשוב שהתפקיד שלך לשנות את כולם. רק שבינינו, הם לא מודעים לכך שהם צריכים להשתנות. או לא מאמינים ביכולת שלהם להשתנות. ולא יעזור כמה נטיף להם. זה רק יגרום להם להינעל (כמו בסעיף הקודם).

השראה היא שם המשחק פה. מחקרים מצאו שקשה לנו להתחייב למטרה שהיא יותר מפי 2 ממה שחווינו. כלומר, אם הם מעולם לא חוו אדם כמוהם (לא בספר, במציאות) שעבר שינוי כזה הם לא יהיו מסוגלים לדמיין את עצמם עושים את זה.

לפני שהם ישברו את התבניות שלהם, הם חייבים לשבור את המחסום הדמיוני שבראש. זה שלא מספיק להגיד להם שאינו קיים. אלא צריך להוכיח להם. ואיזו דרך טובה יותר מלעשות את זה מלבד דוגמה אישית?

רק אחרי שנעבור בעצמנו את השינוי, הם יתחילו להאמין. ואם התוצאות ייראו להם כמו משהו שהם רוצים… הם ישאלו אותנו איך עשינו את זה. וגם אז, צריך לעודד את השינוי. קצת בכל פעם. ולאפשר להם לבחור בצורה מלאה לעבור אותו.

נקודה אחרונה: אם כבר קרה מצב שהצקנו להם ובאמת בא לנו שהם ישתנו, רצוי שנתחיל מהתנצלות. אמתית. כזו שבה נסביר שלא התכוונו להציק אלא רצינו בטובתם. ואת ההתנצלות הזו לעשות רק פעם אחת. מאז, לא נציק יותר. לא "נדחוף" יותר. אלא פשוט נאפשר להם.

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה דעתך על המאמר?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור

להתמלא ברגשות שאספנו (פירורי תובנות 285)

המאמר הכי טוב שתקראו השנה. הסרטון שהפך את המדינה. הכתבה שתשנה לכם את החיים. כל אלה הם רק כותרות. כותרות שמיועדות לגרום לנו להיכנס למשהו. להסתקרן. לקרוא. לשמוע. לראות. ולבדוק אם זה באמת כל כך טוב כמו שהובטח.

כותרות מושכות אותנו. גורמות לנו לרגש. אפילו לפני שהגענו לתכל'ס. לתוכן. לדבר שבאמת עשוי לעניין אותנו. ולפעמים הן יותר חשובות ממנו. כי רק סקרן אותנו לגלות אם זה באמת יעורר את הרגש. ולא בדיוק לדעת איך התוכן עצמו יפעל עבורנו.

ברמה מסוימת, אנחנו מעדיפים את התחושה על הידע. את הריגוש המהיר. את הדבר שמעיר אותנו קצת מהאוטומט. אבל רק קצת. טיפה. גורם לנו להרגיש חיים. ומאפשר לנו לחזור לשנת היום יום שלנו. זו שבה היום חולף על פנינו. ואנחנו חוזרים למרתון שבו מחכים לסוף השבוע.

זו המשמעות של תכניות הריאליטי. זו המשמעות של פוסטים מלאי לייקים בפייסבוק. של סרטונים רוויי רגש ביוטיוב. אלה שכולם אוהבים. מצחיקים אותנו. מעציבים אותנו. מעצבנים אותנו. ממלאים אותנו בתחושת השראה. רק כדי שרגע אחר כך נשתף, נשכח ונמשיך.

רק שככל שעובר הזמן, גם הקריאה, השמיעה והצפייה הופכים לרגילים. משהו שאין בו יותר מדי מיוחד. כי יש כבר כל כך הרבה חוכמה משותפת. ואז אנחנו נכנסים, מרפרפים ומשתפים. רק מבלי להקשיב באמת. מזילים דמעה אוטומטית. מחייכים אוטומטית. כועסים אוטומטית.

הפסקנו לעצור ולהריח את הפרח. עצרנו, צילמנו, שמנו פילטר והמשכנו. הפסקנו לרקוד בהופעות. פתחנו אפליקציית צילום, העלינו, קיבלנו לייקים והמשכנו. הפכנו למתעדי החיים במקום לחיים. תיעוד שלא נצפה בו כמעט. רק קיים על קיר וירטואלי בזרם אינסופי של מידע.

לא עוצרים. לא חוזרים. רק ממשיכים. לחוויה הבאה. לאוטומט הבא. ובסוף, כבר לא זוכרים מה עשינו ועד כמה נהנינו מזה. איזה ידע ספגנו ומתי להשתמש בו. מה אכלנו ומה היה הטעם שלו. לצלילי מה רקדנו. ואפילו מה הייתה הכותרת שמשכה אותנו לתוכם.

זה הזמן לעצור לרגע. להסתכל ימינה ושמאלה. להבין איפה אנחנו נמצאים. מה קורה סביבנו. להתמלא בהערכה. כלפי המקום שאליו הגענו בחיים. כלפי אלו שסביבנו. כלפי מה שיש לנו. וכלפי כל החוויות שצברנו. כי יש לנו הרבה יותר משאנחנו מוכנים להודות.

זה הזמן להיכנס חזרה לפייסבוק, לאינסטגרם וליוטיוב. רק שהפעם אחרת. להסתכל על הפיד שלנו. לקרוא מה אמרנו. להסתכל איפה היינו. להבין מה אכלנו. להיזכר במוזיקה שריגשה אותנו כל כך, עד שרצינו לתעד אותה. ולהתמלא ברגשות שאספנו.

זה הזמן לחיות יותר. להוציא את הרגש מהאוטומט. בין אם בצורה אלקטרונית או פיזית. לבכות יותר. לצחוק יותר. לפחד יותר. לכעוס יותר. רק שהפעם עד הסוף. להיסחף. כי זה הדבר היחיד שיכול להעיר אותנו מהתחושה שיש שם משהו. משהו מאחורי ה"רק נעבור את ה… ואז…".

סוף שבוע מעולה,
ליאור

כשמפחיד אותך להתחיל: השיטה הפשוטה של טים פריס למניעת דחיינות תשנה לך את החיים

היי,

בשבוע שעבר הבאתי שיטה מהירה שתעזור לנו להיפטר מהעומס שהצטבר אחרי החגים. השבוע, נדבר על בעיה שמשותפת להרבה מאוד אנשים שרוצים להצליח. וליתר דיוק – אנשים שיודעים בדיוק מה הם אמורים לעשות. ולמרות שברור להם שזה נדרש, הם פשוט לא עושים.

הרומן שלי עם מתמטיקה

מאז שאני זוכר את עצמי לא התחברתי למתמטיקה. מה זה לא התחברתי… לא הייתי טוב בזה אף פעם. אני יודע. זה מפתיע. כי יש לי משקפיים. עם זאת, מסתבר שבעיות הראייה שלי לא גורמות לי להפוך לעילוי מתמטי. בקושי סיימתי בממוצע 80 וקצת את הבגרות ב-4 יחידות.

בעיקרון, רוב הזמן, זה לא הפריע לי. לא בניתי על קריירה כמהנדס או פיזיקאי. אפילו השתדלתי מאוד שלא לעסוק בזה. כי לא הייתי טוב בזה גם ככה. איזה אדם מוזר יעשה משהו שהוא לא אוהב כשהוא לא צריך. יש בזה הגיון.

רק שלפני 7 שנים בערך, משהו השתנה. העסק היה בן 4. היו לקוחות. כסף נכנס. רק שבסוף החודש מצאתי את עצמי במינוס. מוזר. בחודש אחר כך, נכנס עוד כסף. ובסוף החודש הייתי במינוס יותר גדול. אז עשיתי את מה שהייתי אמור. בדקתי שלא גנבו לי את האשראי.

הכל היה תקין בגזרת האשראי. כל דבר ששולם, באמת נרכש על ידי. ולא באמת היה לי הסבר למה העסק הכניס כסף ולא הרווחתי. הייתה לי תחושה. זה כן. תחושה שנוגעת למקום שבו אמצא את הפתרון. רק שהתחושה הזו כיוונה אותי לבצע חישובים. לא אהבתי את זה.

מה הקשר בין מתמטיקה לקורסי NLP?

זה לא קרה לי ביום אחד. התובנה שאני צריך לנתח את העסק שלי ישבה לי בראש תקופה. ניסיתי להסתיר אותה. לדחוק אותה הצידה. עד הרגע שכבר לא הצלחתי. ויותר משפחדתי מהחישובים, פחדתי מההשלכות שלה.

פחדתי להודות שטעיתי. שהשיטה ה"מושלמת" שלי פגומה. כי לא רציתי להסתכל למציאות בעיניים. לא רציתי להסתכל על המינוס שבבנק. לא רציתי אפילו לחשוב שהוא גדל. ושלא היה לי מושג למה. ושיכול להיות שאני אאלץ לקבל החלטות שיאלצו אותי לשנות הרגלים.

כן, מה ששמעת. אני. זה שמספר לכולם מה לעשות. ואז, הייתי מוכן לעשות הכל. רק כדי להתחמק מזה. עד שיום אחד משהו נשבר. והחלטתי שזהו. זה או שאסתכל למצב בעיניים, או שאפסיק לעסוק בדבר שהכי אהבתי בעולם – לשפר לאנשים את החיים והתוצאות עם NLP.

פתחתי קובץ אקסל. וסגרתי אותו. והלכתי להכין לעצמי קפה. חזרתי ופתחתי. הסתכלתי על המסך. ירוק. מכוער. הרבה קוביות ריקות. ורגע לפני שהתחלתי, לקחתי שלוק. הכנתי טבלה. עיצבתי אותה קצת. רק כדי למשוך עוד טיפה זמן. והתחלתי למלא את השורות.

זה היה היום שבו העסק שלי החל לעבור את השינוי. השינוי שהפך אותו למצליח כלכלית ולמוביל בתחום. ולצערי, הרבה מאוד אנשים תקועים באותה הנקודה. וזו גם הסיבה שבגללה חשוב לי שתצפו בסרטון הבא. כי אם הייתי צופה בו אז, יכול להיות שהייתי מצליח קודם.

איך טים פריס מונע מעצמו לדחות דברים?

בסרטון הבא נתקלתי במקרה. זה לא שלא שמעתי את טים פריס מדבר בעבר. או שלא קראתי את הספרים שלו. רק שהסרטון הבא גרם לי לחשוב על הקוראים שלי. ולפעמים, כדי לא לקלקל עדיף שאביא את המקור. כדי שתוכלו ליהנות ממנו גם אותם.

אז מבלי להוסיף עוד מילים, טים פריס:

זהו להיום. עכשיו, אשמח לשמוע בתגובות: מה דעתך על המאמר והסרטון?

שיהיה לך שבוע מעולה,
ליאור